תקופה עמוסה במחשבות.
מה קורה לי? בדיוק מה שחשבתי. כמות הדברים שהמוח והלב שלי שמו בצד בשנה האחרונה שאת חלקה ניכר ביליתי על מדים הייתה עצומה.
אבל אט אט הם חוזרים לבמה.
"עוד קצת יותר מחודש היית צריכה לחגוג יום הולדת" חשבתי הבוקר תוך כדי הצצה בשעון.
"טוב, ניסיתי עם החדשה הנוכחית, הלב שלי ושלה לא משדרים על אותו גל" חשבתי לפני זמן קצר בנוגע להיא שיצאנו רק לכמה דייטים.
"יום אחד אני אצטרך לחפש מקום עבודה חדש. לא רע לי פה, אבל צריך לעשות את הצעד הבא" חשבתי אחרי שבוע עבודה ארוך שבוע שעבר.
"יותר ממה שאני כועס עליה, אני כועס על עצמי" בהקשר של ההיא.
"איך אני אתגעגע אליהם" שהבנתי שבן משפחתי ומשפחתו כבר הזמינו את הכרטיסים, הרילוקיישן שלהם מעבר לפינה.
"האם הנפש שלי סדוקה ומוצלקת לעד?" תהיתי, באיזה יום לא מזמן שהרגשתי kinda down.
"מתי תפסיק השטות הזאת שאני אקפוץ ואתכווץ כל פעם שאני שומע אופנוע עובר\אמבולנס נוסע\סתם משהו כבד נופל?" שאלתי את עצמי כשקפצתי באמצע פגישה בגלל רעש כלשהו בחוץ.
"האם אי פעם אוהב שוב?" אני שואל את עצמי כל בוקר.
בא לי לכתוב מכתבים.
לאבינו שלמעלה.
להיא שכבר לא איתנו, אלא עם אבינו.
להיא שלא יכלה לאהוב אותי כפי שאהבתי אותה.
להם שגם עלו.
לרבים.
כן, גם לך.