לאהוב את עצמי

רגע לפני סגר שלישי עולה בי תחושת החסר מחדש.

שילוב בעייתי של חרדת קיום  עם חרדת בדידות מכה בי שוב לאחר תקופה שקצת נרגעו להן החרדות.

היום הסתכלתי על זוג קשישים שעברו ברחוב, הולכים לאט לאט מחזיקים יד ביד, אוחזים זה בזה ואוחזים ביחד בחיים.  לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי על מה שהיה ועל תקווה שהתפוגגה לה. הסתכלתי עליהם בעצב ובגעגוע, וגם בחוסר תקווה לעתיד.

אני לא יודעת לאן זה הולך  ובעיקר לא יודעת איך. בינתיים שורדת יום אחרי יום בשגרה הישרדותית, אבל לא יכולה לראות צעד אחד קדימה ומה הלאה.