לבד יכול להיות נחמד. אין לי מושג מה מפחיד אותי בזה.
לא צריך לזייף נחמדות לאף אחד , אין צורך בסינכרון של לוחות זמנים עם גורמים נוספים.
אני יכולה להתעורר ב 11 , לאכול צהרים ב 7 בערב, לבוא וללכת כשבא לי.
אני יכולה לקבוע מה לראות בטלויזיה בלי שאף אחד יעשה לי פרצוף, יכולה להשאיר יוגורט במקרר ולהיות בטוחה שהוא נשאר שם רק בשבילי בלי שאף אחד ישדוד אותו.
יכול להיות נחמד, לא?
ומעבר לכך שאין מי שעושה דברים עבורך, אין כתף לבכות אליה או חיבוק להכנס לתוכו כשטוב לך במיוחד או רע לך במיוחד, קיים הפחד להתרגל ל"לבד" הזה.
לעטות את השריון ולהגן על ה"לבד" הזה כדי שאף אחד לא יפגע שוב , להתרגל לשריון עד שהוא הופך להיות עור שני, חלק ממני, קשה וקרני ובעיקר בלתי חדיר.
מפחיד במיוחד לחשוב שהוא יהיה בלתי חדיר כי אז תאבד באמת התקווה לשנוי כלשהו וזה יהפוך להיות ממצב זמני למצב קבוע , ל"אני" החדש שלי, "אני" שלא אהיה מסוגלת להתרגל אליו או לאהוב אותו.
