עכשיו ממרחק הזמן אני חושבת איך? למה? ובעיקר מה היה שם.
תמיד יש את הדיונים האלה על "שולט אמיתי" ועל "נשלטת אמיתית". מה זה בדיוק ואיפה עובר הגבול בין טוב לרע? הגבול, מסתבר, דק מאד עד לא ברור. בנוסף הוא תלוי סיטואציה, כך שקשה לדעת או לראות זאת בברור. בודאי שקשה לראות כשאת בתוך זה.
"נשלטת אמיתית" צריכה להיות שם, כלי לרצונות שלו, הוא ינווט ויוביל גם אם קשה, זה למטרה טובה. האמנם? ואיפה עובר הגבול בין זה לבין ביטול העצמי ? וכמה זמן אפשר להחזיק מעמד אם התבטל העצמי? מתי אפשר להתאוורר? והאם שפחה זה באמת ביטול העצמי או שזה אמור בכלל להיות הגשמת העצמי? ואם הרגשתי כל כך למטה - מה זה אומר?
תהיות שרק ממרחק זמן אפשר לשים בפרספקטיבה נכונה ולהעז להבין את התשובות. להעז כי ההתמודדות ביני לבין עצמי קשה. כי צריך אומץ להסתכל לזה בעיניים כשכל החושים צועקים שאלות מסוג אחר.
הגבול, מסתבר, מאד לא דק. נכון הוא תלוי סיטואציה, אך חייבים לבחון זאת כל פעם מחדש. כשאת בתוך זה ולא לחכות שנים עד שייפקחו העיניים. חייבים נייר לקמוס שכזה לבחון שוב ושוב ושוב וכל הזמן, האם זה טוב להיות שם או רע.
ובסוף מבחן ההרגשה הוא שקובע. אם את שם במקומות הקשים, המושפלים, המאתגרים ועדיין מרגישה on top of the world.
אם את שם סומכת ויודעת שלא משנה מה, תהיי בחוף מבטחים.
אז נייר הלקמוס יאבחן שזה טוב.
