לאהוב את עצמי

פעם שניה בשבוע אחד שאני בדרכי לירושלים.

משהו בעיר הזאת משרה אוירת כבדות, אבל הדרך אליה מרומם את ההרגשה ומרחיב את הלב.

אני כל כך אוהבת את הדרך לירושלים שבכל פעם אני מרגישה חגיגית במיוחד כשאני עוברת בה.

נוף ירוק מתחלף בשדות צהובים של חיטה קצורה מנוקדים בקוביות קוביות. מישורים הופכים למדרונות סלעיים. גוויות של משוריינים מספרים בדממה את ההסטוריה.

אולי זה אויר ההרים שמרחיב לי את הלב, אני לא יודעת מה הסיבה אבל יש משהו בדרך הזאת שגורם לי להגביר את המוזיקה ולהצטרף אליה תוך כדי חצי רקוד של הישבן על כסא הנהג. משהו שלא קרה מזמן, לשיר, ועוד באופן טבעי לגמרי.

מפתיע לגמרי מה שאויר הרים יכול לעשות.

מופתעת ומגבירה עוד יותר את הווליום.