לאהוב את עצמי

מחפשת שקט. רק שלא יכנסו לי למרחב.

אמרו לי שמודעות היא חצי הדרך לתקן את המצב.

מאז ומתמיד הייתי מודעת (חוץ מכמה פלופים שהיו לי). בתאוריה אני טובה, זה המעשי שאני גרועה בו.

מדי פעם מנסה להניע את עצמי. מטילה מטלות על עצמי ומחפשת לסמן עליהן וי. רוב הזמן לא מצליח לי והן נדחות שוב ושוב.

וכך אני זורמת לי לשגרה מונוטונית, חסרת שמחה. גם התפקוד שלי בשגרה הזו אינו מלהיב.

אם התפקוד שלי נפגע, האם אפשר להגדיר את זה כדכאון? הנה שוב אני מודעת, אך מה אני עושה עם המודעות הזאת? כנראה שכלום.

גם כשהכרחתי את עצמי לעשות משהו אחר, מצאתי את עצמי יוצאת מהבית ומרגישה לא בנוח. תנו לי רק לחזור לשקט, לשריון המגן, הבטוח.

המצב רע. בכי רע.

ומה אני עושה עם זה?