זו התקופה ואלה הימים בהם כולם עסוקים בחשבון נפש ובסליחות.
גם אני חושבת על זה מדי פעם, לאו דווקא בגלל האמונה כמו בגלל אותו הרגע בו צריך מדי פעם לעצור ולעשות חשבון נפש (מצידי הרגע הזה יכול לקרות גם בג' בכיסלו...).
וחשבון נפש כשמו כן הוא - לנפש. ביני לבין עצמי, שהרי זה מה שחשוב. כי ביני לבין אחרים זה פחות חשוב. מי שחשוב לסלוח לו- אין צורך ביום אחד בשנה לעשות זאת. מי שלא ראוי לסליחה - לא ראוי לה כל השנה.
והשנה חשבון הנפש מורכב במיוחד. שנה מאתגרת זאת הייתה, מכל הבחינות.
שנה בה נעשו טעויות - זה פחות נורא. זה אנושי.
שנה בה הייתה המון הלקאה עצמית - אולי פעם כשאגדל אלמד שאין מקום לעשות זאת, זה לא מוביל לשינוי כלשהו.
שנה בה הייתה גם שנאה עצמית - זה ממשפחת ההלקאה העצמית רק הרבה יותר גרוע.
שנה בה נאלצתי להסתכל למציאות אחרת בעיניים ולהתרגל אליה, ואלוהים, כמה זה היה קשה! עדיין קשה!
שנה בה נאלצתי לברוא את עצמי מחדש, ואני עדיין מחפשת איך עושים זאת.
והנה מתחלפת שנה ומה ישתנה? לכאורה כלום. ברמת הרצון - הייתי רוצה שישתנה המון.
שאלמד להתבונן פנימה בעיניים מפויסות יותר, אוהבות יותר, סלחניות יותר, מכילות יותר.
עיניים פחות ביקורתיות. עיניים מלאות אהבה עצמית וקבלה עצמית, שלי את עצמי - על כל הפאקים הקטנים והגדולים שלי.
עיניים שיודעות להסתכל גם על חצי הכוס המלאה, גם על הפיסה הקטנה הטובה שיש שם מעבר. על ההזדמנות לשינוי, לשיפור.
עיניים שיודעות להסתכל לא רק על הפאקים שלי אלא גם על הטוב שיש בי, ויש! הרבה!
וחיבוק גדול
וחם
ועוטף.
קודם כל לעצמי , ואז גם לכל שאר העולם.
