אנחנו משוועים לחיזוקים. לא משנה כמה המעמד שלנו חזק, כמה התפקיד שלנו בכיר, כמה שכר אנו מרוויחים - תמיד נחפש חיזוקים כמו ילד קטן. חיזוקים ללטף לנו את הפנימי השברירי שאנו מסתירים כל כך טוב.
אנחנו מחפשים חיזוקים. לדעת שמה שעשינו זוכה להכרה, לחיזוק, שאנחנו עושים טוב בצורה טובה. כמו ילד שמצייר משהו לא ברור ונהנה לשמוע כמה הוא מצייר יפה. או תלמיד שמתגאה בתעודה טובה שקיבל בבית הספר. ציונים שיקטלגו אותנו, שיגידו משהו עלינו.
אנחנו הולכים אחרי ליטוף, אחר כל מבט טוב, חיבוק, מילה טובה, אחרי כל גילוי קטן או רמז של אהבה.
גם כילדים בוגרים אנחנו רוצים לקבל הכרה מההורים, נהנים על כך מילת חיבה, על כל חיוך מסופק שהצלחנו להעלות בהם.
המעטה הבוגר, הבטוח, מכסה תמיד ילד קטן שמחפש את החיזוק לילד הקטן שבנו.
לא משנה כמה התבגרנו, כמה עשינו דרך וכמה הישגים השגנו - בסוף כולנו ילדים קטנים של החיים.
