אני מנסה כבר זמן רב (מדי) לשנות משהו, לצאת מהקונכייה, להיפתח קצת יותר לאנשים ולעולם. לא מצליח לי במיוחד. יותר נכון, לא מצליח לי בכלל.
לרגעים אני מנסה, בחיי, אבל זה עובר לי מהר מאד.
פה ושם מנסה לענות לגישושי שיחה ומהר מאד מאבדת ענין, או שאין לי על מה לדבר או שלא בא לי לשתף יותר מדי את עצמי. וכך כל ניסיון גווע לפני שהתחיל לנבוט.
ואם הצלחתי לצלוח יותר, אני מהר מאד תופסת את עצמי. WTF ? לאן זה יתקדם? כל כך חם ונוח שלא לצאת החוצה מהמסך. למה לצאת לסערה?
איך נעשיתי כזו משעממת? איך התכנסתי כך? האם ככה ראוי לחיות?
בתאוריה ברור לי שלחיות זה להרגיש, לעלות על רכבות הרים, לגעת בשיא, ואם יש ירידות מדי פעם זה רק כדי לעלות שוב.
זה להשתגע, לעשות מה שלא הגיוני רק כדי שאפשר יהיה להיזכר בזה אח"כ ולצחוק או פשוט להרים גבה איך העזתי לעשות זאת. זה לרעוד מפחד, זה לרעוד מהתרגשות.
הכל בתאוריה, אבל בפועל? לא יכולה לעשות את הצעד או לא יודעת איך.
מישהו פעם אמר לי שאני מקטינה את עצמי בפרופיל שלי. לכתוב על עצמי "אני כלום ושום דבר" מבטל את עצמי לגמרי.
אז שיניתי. " אני עולם ומלואו. אוסף מאתגר של תאים לכדי ישות אחת". שוב מתחכמת אבל לפחות לא מבטלת את עצמי.
הלואי והייתי מאמינה בזה בלב שלם. אבל כל שינוי מתחיל בצעד קטן.