לקח לי שבועיים של הלם מוחלט כדי להצליח לסדר את האותיות המפוזרות בראש ובלב לכדי מילים או משפטים עם סדר כלשהו.
נכון, אני לא גרה בעוטף ולא במטולה. גם לא באשקלון שחטפה בגדול. ועדיין הלם מוחלט שעושה בי שמות.
לכאורה אני מתפקדת. לכאורה...
בפועל אני בחרדה קיומית רצינית. הרבה מעבר לטילים או אזעקות או פחד ממחבלים שיכנסו למקום הבטוח שלי.
משהו שמזכיר את ימי הקורונה רק הרבה הרבה יותר רציני ומפחיד. העצמה של פחדים שקיימים ומושתקים בימים רגילים וכעת, צפים להם מחדש ומרימים ראש.
הלבד הזה, שלפעמים נוח וחמים, מתעצם בצורה אחרת. אי אפשר לפרוק מועקות ובכי. אין חיבוק שירגיע פחדים אחרי יירוט שמרעיד את כל חלונות הבית.
ואם יקרה משהו? למי מודיעים בשעת חרום? מי יהיה להודיע? מי יהיה להביא דגימות dna? מי יסעד אם נפצעים?
כבר מזמן עברתי את השלב הנורמלי של הפחד ונראה לי שעברתי לשלב החרדה. אומרים שזה השלב לדבר עם איש מקצוע אבל בשביל זה צריך להשמיע קול, ואני? לא ממש מסוגלת כעת כי כל קול יוצא בבכי.
מתפקדת לכאורה, כבר אמרתי?
לכאורה...
** בבקשה בלי עצות. רק פרקתי**
