לאט לאט התחלתי לצאת מההלם ונכנסתי לשגרה אחרת. יש יגידו שזה נורמלי, אני עדיין תוהה מתי אחזור לעצמי הקודמת (שגם זה לא להיט אבל יחסית להיום- הלואי...)
-- נוסעת בכביש בינעירוני והעיניים כל הזמן ימינה ושמאלה, מחפשת איפה אפשר להסתתר אם תתפוס אותי עכשיו אזעקה.
-- מוצאת את עצמי הולכת עם הטלפון בבית, ביד או בכיס, רק לא להשאיר אותו איפושהו ולמצוא את עצמי בזמן אזעקה מחפשת איפה הנחתי אותו ומבזבזת זמן יקר בדרך לממ"ד.
-- כל פעם עוברת ובודקת לוודא שהדלת של הממ"ד נשארת פתוחה באופן קבוע והחלון סגור באופן קבוע.
-- מחשבת מתי בטוח להכנס להתקלח. אומרים שהשעה X:34 הכי בטוחה.
-- נכנסת למקלחת עם הטלפון הנייד מכוון לאפליקציה של פיקוד העורף. למקרה ולא אשמע את האזעקה בחוץ, לפחות אשמע דרך הטלפון.
-- מישהו נכנס לסופר ומצא את עצמו מחפש איפה המרחב המוגן? אני.
-- לא בא לי לשמוע אף אחד. גם לא לראות אף אחד. השקט שלי בחלל הפרטי שלי הוא ה"כיפת ברזל" הפסיכולוגית שלי.
-- חשק מיני? מה זה? אפילו מגע של רופא מפריע לי. חודר את ה"כיפת ברזל" האישית שלי (סעיף קודם)
בסוף, כשיגמר אני לא מצליחה לחשוב איך חוזרים למצב "נורמלי"