נעים מאד, אני מלכה

ניוש. מילה קצרה, חדה, כמעט מהפנטת. צליל אחד שמעורר מערבולת של תחושות, רצונות, פנטזיות. עבורי, ניוש הוא משחק מתוחכם של עוצמה ועדינות, חקר של גבולות האישיות ושל הדינמיקה בינינו. ניוש הוא יותר מהחפצה או שינוי מראה חיצוני – הוא דרך לקחת את הנשלט שלי למקום שבו הוא יכול לפרוץ את גבולות עצמו, להשיל את השריון המוכר של "הגבריות" ולהתמסר למשהו שונה, אחר, מפתה.

ניוש אינו רק פעולה של לבישת שמלה או איפור פנים. זהו מצב תודעה. זה הרגע שבו הוא מביט על עצמו במראה ורואה מישהו חדש, לא רק מבחינת המראה החיצוני אלא גם מבחינה נפשית. המראה מפסיק להיות רק השתקפות והופך להיות חלון – אל מי שהוא יכול להיות עבורי, אל התפקיד החדש שבו הוא נדרש לשחק. זו דרך לקחת את כל מה שהוא חשב שהוא מכיר על עצמו, לערבב אותו, לשבור אותו לחלקים ולבנות אותו מחדש – עדין יותר, רך יותר, שלי יותר.

אני אוהבת להתחיל את התהליך בצעדים קטנים, עדינים, מדודים. אולי זה יתחיל בזוג גרביים עדינים. אולי בנגיעה של שפתון. אולי בעגילים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, שמזכירים לו לאורך כל היום את מקומו. זה הרגע שבו אני מקבלת שליטה על חלק ממנו שהיה שייך עד כה רק לו, משהו עמוק, כמעט פרטי. אני אוהבת לצפות בו מתמודד עם כל נגיעה, כל שינוי, כל מבט במראה. לעיתים יש בלבול, אולי קצת בושה, אבל מעל הכול – אני רואה שם ציפייה. ציפייה לשינוי, להתפתחות, לאובדן השליטה.

כשהוא נכנס לתפקיד, הכול משתנה. התנועות שלו הופכות עדינות יותר, הקול מתרכך, המבט בעיניים מזוגג. יש משהו כל כך חזק בלראות את הנשלט שלי מתמסר לחלוטין, לא רק לי אלא גם לדמות שהוא הופך להיות, לאני החדש שאני יוצרת ממנו. כשהוא עומד מולי, מעוטר בכל הפרטים שבחרתי עבורו, אני יודעת שהוא שם בשבילי, שכל חלק בו נועד כדי להחמיא לי, כדי לרצות אותי, כדי לעמוד בציפיות שלי.

ואז מגיע שלב הבדיקה. האם הוא באמת מסוגל לשאת את המבט שלי? את ההערות, את התשוקה שאני רוצה להבעיר בו? האם הוא מוכן לשאת את מה שאני בונה בו מחדש? ניוש אינו רק אקט חיצוני, אלא כלי שליטה פסיכולוגי עמוק. זה לא רק "איך הוא נראה" אלא "איך הוא מרגיש כשהוא נראה כך". וכשהוא מצליח להחזיק את עצמו תחת מבטי, כשהוא מצליח לעמוד בכל מה שאני מציבה מולו, אני יודעת שעשינו עוד צעד במסע הזה.

אבל יש גם רגעים בהם אני אוהבת לשבור את האשליה. להזכיר לו מי הוא באמת – שלי. להפשיט אותו מכל מה שנתתי לו ללבוש, מכל הזהות שיצרתי עבורו, ולהשאיר אותו שם, חשוף, עירום – פיזית ונפשית. כי בסופו של דבר, ניוש הוא לא רק על איך שהוא נראה או מרגיש. הוא על החיבור בינינו, על הכוח שאני אוחזת והכוח שהוא מוותר עליו, מתוך אהבה, מתוך אמון, מתוך רצון להיות שלי.

ניוש אינו מתאים לכולם. כמו בכל פרקטיקה, הוא דורש הבנה עמוקה של הגבולות, של הרצונות ושל הצרכים של שני הצדדים. לא כל נשלט יכול או רוצה להתמסר עד כדי כך, ולא כל שולטת יכולה להוביל נשלט למסע שכזה. אבל כשזה קורה, זהו רגע של קסם, של חיבור, של שלמות.

אני כמובן תמיד לוקחת את זה עד הסוף. כי אם הוא שלי, הוא יהיה כל מה שאני רוצה שהוא יהיה – ואני אדאג שהוא יראה בדיוק איך שאני רוצה שהוא ייראה.

אחרי הכול, כשאני מביטה בו, אני בעצם מביטה בעצמי.

אחד הנושאים החשובים ביותר בקשרים בדס”מיים, ובאופן כללי בכל מערכת יחסים בריאה, הוא נושא הגבולות. גבולות הם העוגן שמגדיר את המרחב שבו כל אחד מהצדדים יכול לפעול, לחקור ולצמוח מתוך תחושת ביטחון, ולא מתוך פחד או תחושת אי-ודאות.

גבולות הם כוח, לא חולשה.

עבורי, כמי שחיה ונושמת שליטה, הגבולות של הנשלט הם הכלי שמאפשר לי להיות יצירתית, לקחת את הדברים לקצה ולדעת מתי לעצור. כשאני נכנסת לתוך הראש והגוף של הנשלט שלי, אני לא רק לוקחת אותו למסע - אני מחזיקה אותו שם. הגבולות שלו הם המסגרת שבה אני פועלת, ובתוך המסגרת הזו אני יכולה לתת לעצמי חופש מוחלט בלי לחשוש שאפגע בו או אעבור על משהו קדוש עבורו.

כדי לכבד גבולות, צריך קודם כל להגדיר אותם. אני מאמינה בשיחות פתוחות, בכנות חסרת פשרות. אני שואלת, מתעניינת, ובעיקר מקשיבה. לכל נשלט יש עבר משלו, חוויות משלו, ופחדים שהם שלו בלבד. כשאני מבינה מה נכון ומה לא נכון עבורו, אני לא רק מכבדת את הגבולות – אני גם מוצאת את הדרכים הכי חכמות לשחק בתוכן.

אבל מה קורה כשמגיעים לקצה? כאן נכנסת לתמונה מילת הבטחון.

מילת בטחון היא לא רק מילה – היא אמירה.

יש כאלה שחושבים שמילת בטחון היא סוג של כישלון, אבל האמת היא ההיפך הגמור. כשהנשלט שלי משתמש במילת הבטחון, הוא למעשה אומר לי: “אני סומך עלייך שתשמעי אותי ותעצבי את המרחב מחדש”. זה מבחינתי רגע של אמון מוחלט. הוא בחר להישאר איתי בקשר הזה מתוך הידיעה שאני אעצור מיד כשאבין שזה מה שהוא צריך.

מילת הבטחון היא כמו כפתור עצירה בשעת חירום. היא לא כלי שצריך להתבייש בו, היא כלי שמעניק לכל צד בקשר את הביטחון לפעול מתוך ידיעה שהוא לא לבד. לפעמים מילת בטחון עוזרת גם לי. היא מאפשרת לי להבין אם טעיתי, ואם יש מקום להעמיק עוד יותר את ההיכרות בינינו.

שום סשן, אינטנסיבי ככל שיהיה, לא שווה אם הוא פוגע.

אני מאמינה בגבולות ומילת בטחון לא ככבלים, אלא ככלי שמוביל לחופש אמיתי. הם לא מגבילים אותי – הם מעצימים אותי. בזכותם אני יכולה לשחק בראש שקט, להיות נועזת, להוביל את הנשלט שלי למקומות שהוא מעולם לא דמיין שיגיע אליהם, ועדיין להשאיר אותו בטוח, אהוב, ומחובר אליי.

כי בסוף, אם אין אמון, אין שליטה אמיתית.

המערכת הבדס”מית היא עולם של עומק, רגש ודינמיקה ייחודית, שבתוכה מתגלה פרקטיקת הקוקהולד כמרחב מרתק וטעון של חקר הגבולות בין כניעה, שליטה ותשוקה. הקוקהולד אינו רק משחק של השפלה או ביטוי של כוח, אלא מסע עמוק ופסיכולוגי, שבו הנשלט מעניק לשולטת את המפתח למיניותו ולתודעתו. זוהי לא רק פרקטיקה מינית, אלא ביטוי של מערכת יחסים שבה הגבולות מתמוססים והשליטה הופכת לטוטאלית, חודרת לכל פינה של התודעה ושל הקשר.

בתוך המרחב הזה, הנשלט בוחר לשים את האגו בצד, לוותר על הדחף להחזיק בשליטה על מערכת היחסים, ולמסור אותה בידיה של השולטת. זו החלטה שמגיעה ממקום של אמון בלתי מתפשר, של רצון להתמסר לחלוטין. במעשה הזה הוא אינו מאבד את מקומו, אלא מוצא את עצמו מחדש בתפקיד שממלא את עולמו ברגש ובמשמעות. עבור השולטת, האפשרות לשלב פרטנרים נוספים אינה רק מעשה של הנאה גופנית אלא הצהרה מוחלטת של מעמדה. היא המובילה, המחליטה, והיא זו שקובעת את כללי המשחק. כל פרטנר נוסף שמתווסף למערכת היחסים הוא כמו חלק מהתמונה הגדולה, שמעצים את תחושת השליטה ואת מעמדה הבלתי מעורער.

החוויה עבור הנשלט היא עמוקה ומורכבת. ברגעים שבהם הוא מתבונן מן הצד, כל רגשותיו מתחדדים – תחושות של קנאה, הערכה, פגיעות, ולעיתים אפילו גאווה. הוא מתמודד עם הרגשות העמוקים ביותר שמניעים אותו, ובו בזמן חווה חיבור עוצמתי אל השולטת. זהו מבחן מתמיד של גבולות ושל הבנת מקומו, שבו הכניעה היא לא רק פעולה פיזית אלא חוויה נפשית עמוקה.

אך קוקהולד, כמו כל פרקטיקה בדס”מית, אינו מתאים לכל אחד. הוא דורש רמות גבוהות במיוחד של תקשורת, כנות והסכמה. השולטת, בתפקידה כמובילה, חייבת להיות רגישה ולהבין את המורכבויות הרגשיות של הנשלט. עליה לדעת לקרוא אותו, להבין את הגבולות שלו ולדאוג שהחוויה תהיה מעצימה ולא פוגענית. זוהי מיומנות שלא נלמדת ביום אחד, אלא נרכשת מתוך הקשבה, תשומת לב והתמסרות לשותפות האינטימית שמתקיימת במערכת היחסים.

בפרקטיקה הזו, האיזון הוא המפתח. השולטת שולטת ביד רמה, אך גם מעניקה תמיכה והבנה. היא לא רק מובילה את הנשלט אל עומקי ההשפלה, אלא גם שומרת עליו, דואגת שירגיש מוגן, שייך ונאהב. הקשר שנרקם בתהליך הזה הוא לא רק מבוסס על שליטה, אלא גם על אינטימיות עמוקה שמביאה לשיאים חדשים של חיבור רגשי ופיזי.

קוקהולד הוא לא עניין של גחמה או פעולה שטחית. הוא מסע משותף, רווי ברגש, באמון ובחקר בלתי פוסק של הגבולות האישיים ושל הכוח שבשליטה. עבור מי שבוחר להעמיק בפרקטיקה הזו, מדובר בחוויה שמאפשרת לחקור צדדים חדשים בנפש, לשבור מוסכמות ולבנות מחדש מערכת יחסים המבוססת על כוח, התמסרות וחיבור עמוק. זו המהות האמיתית של הבדס”מ – לא רק משחק של שליטה והשפלה, אלא יצירה משותפת של מציאות שבה לכל צד יש מקום, משמעות ורגעים של התעלות רגשית שאין דומה לה.

מי שמכיר ועוקב אחריי, כנראה שם לב שנעלמתי לכמה חודשים. זה לא היה מהלך מכוון פשוט החיים לקחו אותי לכיוון חדש, מפתיע ומאד משמעותי.

לפני כחצי שנה הכרתי כאן מישהו, נשלט, והתחלנו קשר שהביא אותי לבחון מחדש את עצמי ואת המקום שלי בעולם הזה.

הייתי עבורו שולטת, בת זוג, לפעמים גם אמא. הקשר היה קשר עמוק ואינטנסיבי שהתפתח מהר והפך למשהו שדרש ממני המון רגש ומחויבות, וגם ממנו, ועם הזמן הוא לא היה מסוגל לשאת בזה. כך יצא שלאורך הזמן, הדינמיקה השתנתה. פתאום מצאתי את עצמי נותנת מקום לחלקים שבי שבדרך כלל נשארים ברקע - הילדה הקטנה שרוצה להניח רגע את הראש ולהשען, הצד שזקוק לאהבה, חום והכלה.

זה לא היה מהלך מתוכנן, אבל הרגשתי שבפעם הראשונה בחיי אני מאפשרת לעצמי לשחרר שליטה, להקשיב לפחדים שלי ולראות בהם הזדמנות. למדתי המון, גם ביני לבין עצמי, וגם על הדינמיקה בין שולטת לנשלט, על איך להיות כנה עם עצמי ולהבין על איזה מקום יושבים הפחדים והתגובות שלי.

הקשר ההוא לימד אותי ונתן לי המון, אבל בסופו של דבר דרכינו נפרדו.

לא ידעתי אם אהיה מסוגלת לחוות את המקום הזה שוב, אבל אחרי כמה זמן הרעב פתאום התחיל להציק והבנתי שהתהליך שהתחיל בתוכי לא נגמר שם. הרגשתי שוב את הצורך לחוות את הצד הזה. אחרי למעלה מעשור שבו הכרתי רק את הצד השולט, מצאתי את עצמי בצד השני, נהנית ממקום חדש לגמרי, של כניעה ושל התמסרות, ללכת לרגע לאיבוד בידיים אחרות.

זה לא היה קל. בהתחלה, זה הרגיש לי כמו לוותר על חלק מהזהות שלי. היו חששות, והיו רגעים שבהם תהיתי איך זה יתקבל - גם אצלי וגם אצל אחרים. יש כאלה שהרימו גבה ואפילו התאכזבו, פתאום לא נתפסתי בעיניהם כ"שולטת אמיתית", אבל לשמחתי, רוב האנשים שסיפרתי להם קיבלו את זה באהבה, בפירגון ובתמיכה, ואני מודה להם על כך מאוד.

אני לא מתכוונת להקשיב לקולות הרקע או להרגיש צורך להצדיק את עצמי. אני בוחרת לחיות את חיי בכנות, פתיחות, ובעיקר - לעשות מה שעושה לי טוב.

השולטת שבתוכי עדיין נמצאת, חיה, בועטת, ותמיד על המשמר עומדת ומפקחת על המתרחש.

הרגשתי צורך לכתוב את הפוסט הזה, כדי לעשות קצת סדר לכל מי שתהה, שאל, ואולי שם לב והופתע מהשינוי. החיים הם מסע, והמסע מביא אותנו לפעמים למקומות שלא ציפינו.

להבהרה, בפלטפורמה הזו אני נשארת על תקן שולטת בלבד, שולטים – בבקשה לא לפנות אלי. תודה!  

סשן יכול להיות אינטנסיבי הן נפשית והן פיזית כמו ריצת מרתון, ייתכן שהוא גם נוגע בפצע עמוק וכואב בנפש של מי מהצדדים. פעמים רבות במהלך סשן אחד הצדדים או שניהם עשויים לחוות ספייס - מצב רגשי שמופעל למעשה על ידי שחרור הורמונים שונים כמו דופמין, אדרנלין, אנדורפינים, אוקסיטוצין וקורטיזול - ההורמונים שגורמים לנו להרגיש שמחים, מחוברים, חמים ואופוריים. זה יכול לגרום לאנשים להרגיש בהיי ובמצב כמעט דמוי טראנס, גם בזמן הסשן וגם אחריו.

כפי שרבים מאיתנו יודעים, מה שעולה חייב לרדת, וההיי שנחווה במהלך הספייס מפנה לעיתים קרובות את מקומו לדרופ - ההורמונים הגבוהים שהופרשו במהלך הסשן מתחילים לרדת והתחושה מתחלפת לעצבנות, מצב רוח ירוד, תחושה של אבדון, ניתוק, בדידות ועצב.

בניגוד למה שחושבים דרופ עשוי להתרחש גם בימים שאחרי הסשן ולאו דווקא מיד אחריו, זה טבעי וזה לא אומר שמשהו לא בסדר איתכם, זה קורה וזה גם עובר. יש כאלה שחווים את הדרופ בצורה עוצמתית יותר גם ובעיקר אם בסשן עצמו מגשימים פנטזיות עמוקות, עפים באוויר ונכנסים לספייס.

הדרך להתמודד עם דרופ היא אפטרקייר - הטיפול הפיזי והרגשי המתרחש לאחר הסשן, הזמן להחזיר זה את זה למציאות לאחר חוויה עמוקה ואינטנסיבית. בעוד שאפטרקייר נתפס בדרך כלל כמשהו שנועד לטובת הנשלט, הוא יכול להיות מכריע לא פחות לרווחתו של השולט. הוא נועד להיות סביבה ללא לחץ שבה הצרכים הנפשיים, הרגשיים והפיזיים של כל אחד מבני הזוג נתמכים ומטפחים. האפטרקייר מאפשר לשני בני הזוג להתקרר ולהתאושש וזה בכלל חיוני לכל דינימיקה שיש בה אלמנט אינטנסיבי.

לעיתים, למרות שהאפטרקייר היה יוצא דופן יש כאלה שיוצאים עדיין בתחושות קשות מאד אחרי העזיבה. נשלטים עשויים להיות מתוסכלים מעצמם כיון שהם מרגישים שהרגשות שלהם לא סבירים, הם מבלים זמן רב בהרהורים על למה הם עשויים להרגיש את הדברים האלה, מאיפה הרגשות האלה באו וכו.

חשוב להבין שסשן בדסמי, במיוחד עם אדם קרוב, הוא חוויה מאוד אינטימית ופגיעה, והחזרה למציאות לאחר החוויות האינטנסיביות הללו יכולה להיות רגישה. כשאנחנו חווים קרבה כזו ומציאות שונה עם אדם אחר, החזרה לחיי היום יום שלנו יכולה להרגיש מוזרה ומבלבלת.

דרופ הוא נורמלי, ולעיתים לוקח זמן להחלים ולחזור למציאות. הדבר החשוב ביותר הוא לפנות לבן הזוג או לחברים קרובים ולשתף אותם, אפילו רק כדי לקבל תמיכה ולדעת שאתם לא לבד. הרבה פעמים בנוסף לאפטרקייר כדאי גם לעשות דברים לעצמנו שמשמחים אותנו ומרימים את המורל, כמו ארוחה טובה, להקשיב למוסיקה, לצפות בסרט אהוב, להתפנק במקלחת ארוכה, לעשות מדיטציה – טיפול עצמי אישי גם ממזער את התופעה של הדרופ וגם הופך לשגרת טיפוח עצמי נעימה ומעצימה.

בנוסף חשוב לזכור כי בדיוק כמו שלכל אחד יש נטיות שונות, לכל אחד יש את הצרכים השונים לאפטרקייר וחשוב להיות בשיח מתמיד עם הנשלט מה הוא צריך ממך עוד לפני שהוא הופך לעיסה מזיעה, רועדת ובוכה על הרצפה.

אפטרקייר יכול לכלול דברים כמו חיבוק, דיבור, עיסוי, כירבולים, נוזלים להתייבשות, טיפול בפציעות מהסשן, פריטים מנחמים ומרגיעים כמו שמיכה, בגדים או צעצועים, ולפעמים זה גם בסדר לבקש זמן לעצמך לבד.

לאחר חוויה בדסמית אינטנסיבית גם לדומיננטי וגם לכנוע או לכל הצדדים המעורבים ייקח קצת זמן להתאושש, מכיוון שלאחר שאדם נדחק לגבולות הפיזיים והנפשיים שלו, הנפש והגוף שלו יכולים לחוות ירידה מסיבית כשהם מנסים לכוון את עצמם בחזרה למציאות. הזמן הזה הוא בדרך כלל המקום שבו שני הצדדים מספקים מרחב בטוח, כך שיוכלו להרפות ולהירגע לאחר חוויה כל כך מתישה פיזית ונפשית.

זהו החלק החשוב באמת בתוך כל האינטנסיביות של הבדסמ שכן הוא מאפשר לשני בני הזוג לרדת מהמקום, להתחבר מחדש ולהירגע בסביבה בטוחה ומנחמת.

מאז שאני נערה ניסיתי לקיים המון סוגים של מערכות יחסים, גם עם גברים וגם עם נשים, גם בעולמות הווניל וגם בעולמות הבדס"מ. הצורך בשליטה זה משהו שבער בי מאז שאני זוכרת את עצמי וגם במערכות יחסים מבוססות שליטה היו דברים שבהחלט נהניתי מהם, אבל עם הזמן זה דעך, הרגיש לא טבעי ואחרי זמן לא קצר הקסם התפוגג. תמיד משהו הרגיש לא נכון, או לא מדויק מספיק ולא עשוי עד הסוף.

ואז נכנסתי למערכת יחסים שבה אני אפילו לא זוכרת איך זה התפתח, אבל נרקם קשר מופלא על טהרת (Mommy Dom Little Boy) MDLB. נכנסנו למערכת יחסים אינטנסיבית ארוכת שנים וזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה באותו זמן. הרגשתי כאילו סוף סוף משהו בי נרגע, שאני במקום הטבעי והנכון שלי ושאני מצליחה להביא את עצמי לידי ביטוי במאה אחוז ועד הסוף. זה נתן לי תובנה עמוקה יותר לגבי הצרכים והרצונות שלי ומשם התחלתי להבין יותר טוב מה באמת אני מחפשת, מה מניע אותי, מה עושה לי את זה, ומה בסופו של דבר הכי מדוייק לי.  

לפני הכל חשוב להבהיר שמשחקי גיל אינם קשורים לפדופיליה. הצד המטפל במקרה הזה אבא או אמא לא מעוניינים בשום קשר מיני עם קטינים, באותה מידה שהקטן שלהם לא רוצה להיות במערכת יחסים עם מתעלל בילדים או לצורך העניין עם האבא או האמא האמיתיים שלהם.

ככלל, כדי להיות חלק מדינמיקה בדס"מית כלשהי שני הצדדים צריכים להיות מודעים לדינמיקה ולתקשר בפתיחות ובכנות את הצרכים, הציפיות והרצונות שלהם והם אחראים שאף אחד מהצדדים לא כפה, הונה או הפעיל מניפולציה כדי לקבל את מבוקשו.

מערכת יחסים מבוססת גיל מוסיפה למערכת שליטה "רגילה" את האלמנט המטפל- הרצון של אמא או אבא לטפח, לתמוך, לעודד ולאהוב ללא תנאי, ושכל זה ישתקף אליהם בחזרה דרך עיניה של נשמה תמימה שמסוגלת להגיע פנימה ולהוציא את הילד הפנימי שלה החוצה.

אז מה זה אומר להיות קטן? קטנים ואמצעיים בדרך כלל נעים בין גילאים או שאין להם גיל מוגדר, בעוד שלשחקני גיל יש בדרך כלל גיל מוגדר או כמה גילאים ספציפיים אליהם הם נסוגים. שניהם נהנים לשחק, לדבר, לאכול ולהיות מטופלים כאילו היו "AB" (תינוק מבוגר - תינוק) "קטן" (ילד) או "אמצעי" (בגילאי נער).

קטנטנים לרוב נסוגים רגשית כחלק ממנגנון נוחות, חלקם משתתפים בפעילויות מיניות בעיקר כחלק מחקירת פנטזיות שהם לא היו מסוגלים לחקור בזמן שהיו בגיל הזה, או כדי לספק את הצרכים והחשקים של אמא/אבא וחלקם פשוט נהנים להתנהג כקטנים מבלי להישפט על כך במקום להתעסק בעולם המבוגרים. מערכת יחסים כזו מאפשרת להם רגרסיה רגשית למרחב במוח ובלב שבו הם משחררים את כל גורמי הלחץ של המבוגרים ונותנים את השליטה והיכולת למישהו אחר לטפל בהם במאה אחוז בכלל ההיבטים.

ומה זה אומר להיות אמא? אמא צריכה להיות זו שדוחפת את הילד שלה קדימה, היא צריכה לראות את הפוטנציאל שלו ולעודד את הצמיחה וההתפתחות שלו.

כדי שהילד יוכל לסמוך על אמא הוא צריך לראות שאמא סומכת על עצמה, שהיא עקבית בחיים ויש לה מסוגלות לנהל את ענייניה.

אמא צריכה להיות פתוחה וקשובה לפגיעות ולצרכים הרגשיים של הילד, היא צריכה לגרום לילד שלה להרגיש מוגן ואהוב, גם כשהוא מקבל מכות או שאמא מזיינת אותו חזק בלי רחמים, כי אמא יודעת מה טוב לילד שלה. אמא היא זו שמצד אחד אמינה, רכה, מכילה, עוטפת ומחבקת, ומנגד מחנכת קשוחה ובלתי מתפשרת.

עכשיו, עולה השאלה במה שונה הסוג הזה של טיפוח, הדרכה, אהבה ותמיכה ממערכות יחסים אחרות?

בדינמיקה כזו שנינו יודעים שאני אחראית על הנשלט ועל קבלת ההחלטות שלו כשהוא קטן, וגם כשהוא "גדול" הוא מעדיף להפנות אלי החלטות גדולות. זה עשוי להישמע מבטל, אבל זו כל המהות, ואני מעמידה תמיד לנגד עיניי את האינטרסים שלו, ואז תחושת הביטול הזו הופכת למעצימה, כאשר הוא מוסר לי מבחירה ומרצון את השליטה המלאה בחייו. אני מקבלת עליו את ההחלטות, בדיוק כמו אמא😊

מערכת יחסים כזו אוטומטית מגבירה את התחושות ואת רגשות הקרבה, שכן איזו אמא לא אוהבת את הילד שלה? ואיזה ילד לא אוהב את אמא שלו? מבחינתי, להיות אמא פירושו שיש לי מישהו שאני צריכה לטפל בו, להדריך, לדאוג לו, להגן עליו. מבחינה רגשית זה גורם לי להרגיש שמחה ומסופקת, מבחינה פסיכולוגית זה גורם לי להרגיש חזקה יותר ובשליטה, ופיזית הדינמיקה הזו מסייעת לי להיות בריאה יותר וחזקה יותר עבורו. זה מוציא את תכונות האכפתיות והטיפוח הטבעיות שלי ומאפשר לי להפוך לעצמי יותר מאי פעם. יחד עם זאת, כפי שכבר ציינתי, ילד גם צריך הכוונה, נזיפות ועונשים כשהוא מתנהג לא יפה- זה יכול להתבטא בפסקי זמן, או מכות משמעת, או מניעה של דברים מסויימים.

לפעמים אני אוהבת לכופף את הילד על הברכיים שלי ולסטור לו על הישבן והירכיים, כל כך אוהבת לשמוע את האנחות, הכאב ובסוף הגוף שרועד, הדמעות שמתחילות לבצבץ, ולמרות שאני מכאיבה ומכל הלב מגיע השלב שבו אני לוחשת לו בשקט "אמא כאן, אמא תופסת אותך, אתה בטוח, אתה אהוב.. שחרר את זה ילד שלי, אתה ילד טוב" זה קורה בדרך כלל אחרי סשן ארוך שבשילוב עם האורגזמה והמאמץ הפיזי פותח את הסכרים, וזה אולי הרגע הטוב בעולם, שבו אנחנו כל כך מחוברים.

בנוסף, ילד זקוק לקשר מובנה ולגבולות ונהלים ברורים, לכן במהלך הקשר מתחיל להתהוות מה שנקרא "ספר החוקים של אמא", ששם אני מפרטת בהרחבה את הנהלים שעל הילד לציית להם. לא אפרט אותם כאן אך ארשום 5 נהלים בסיסיים שבעיניי הם מאסט:

1. תקשורת פתוחה וכנה – כל אחד מאיתנו מאמין שזה המפתח לכל מערכת יחסים, לאו דווקא בדינמיקה הזאת, או אפילו רק ליחסי בדס"מ. חשוב שערוץ התקשורת תמיד יהיה פתוח כיוון שדעות, מחשבות, צרכים והתנהגויות נתונים לשינויים.
2. כבוד – אנחנו מכבדים את הדעות המחשבות והרגשות אחד של השני והכי חשוב מכבדים גבולות בין אם פסיכולוגיים, רגשיים ופיזיים. מכיון שהתפקיד של אמא הוא לדחוף את הילד שלה קדימה ניתנת הסכמה לאפשר מקום לחציית גבול באופן שיתקבל על שני הצדדים. יש להתנצל על פגיעה אם נעשתה, וכן, גם לאמא מותר.
3. מרחב – דינמיקה כזו דורשת המון יחס ותשומת לב שהילד צורך, חשוב להבין שכל אחד מהצדדים זכאי למרחב האישי שלו אז אם אמא חוזרת עייפה מהעבודה וצריכה רגע מותר לקפוץ עליה ולחבק אבל בסוף גם להרגע ולהתעסק בפעילות שקטה בזמן שהיא מתרווחת. גם לילד יש אפשרות לקבל זמן עם עצמו אם הוא צריך, ואמא צריכה להשתדל לכבד את המרחב האישי שלו.
4. הזכות לבצע שינויים בדינמיקה – על שני הצדדים לדבר בפתיחות אם משהו לא עובד, אם צריך לשנות משהו או לשפר משהו במערכת היחסים מבחינה פיזית או רגשית.
5. טיפוח עצמי – ילד מחונך וטוב תמיד צריך להיות נקי, יפה ומסודר בשביל אמא שלו. אני מצפה ממנו להתקלח מידי יום, לצחצח שיניים, לשמור על היגיינה, לשתות מספיק מים, לאכול מספיק, לעשות פעילות גופנית ולהקפיד על בדיקות רפואיות. הוא צריך להתלבש יפה בשביל אמא ועל הדרך הוא גם הופך גם לגרסה יותר טובה של עצמו ומנגד גם הוא צריך לדאוג שאמא תהיה שבעה, שמחה, מטופחת, מסופקת ומרוצה ממנו.

אמנם כמו שציינתי בכל מה שקשור למערכות יחסים עברתי מסע ארוך יחסית. כיום, אני בהחלט מסוגלת להנות מסוגים שונים של מערכות יחסים, הכל קורה לפי הצורך והתחושה שלי ובצד שמוציא ממני מי שמולי.

משהו שלמדתי על עצמי לאורך המסע שלי הוא שסיפוק הוא לא משהו מיני מטבעו, זה יכול להיות גם רגשי וגם נפשי, ובשבילי להיות אמא מאפשר בעיקר שחרור רגשי ומנטלי. החיבור שנוצר מכל האמור מאפשר לשנינו לנוע אחד לקראת השני רגשית עם מינימום עד אפס חומות, הגנות או מחסומים. קשר העין והמגע הפיזי מאפשרים לילד שלי להיפתח ולקבל כל מה שאני אומרת, בין אם זה עידוד מוחלט לבצע משהו או לגרום לו לעשות שינויים בתוכניות שלו. אני לא רק דואגת שהוא יהיה בטוח, שמח, ומאושר, אלא מציעה לו מרחב להיות מי שהוא ללא מעצורים, ללא שיפוטיות, ללא מוזרויות. להיות אמא נותן לי תחושה של השלמה רוחנית שלא היה לשום דבר אחר להציע לי מעולם, כמו גם גבהים של הנאה מינית שאין שניה לה בשום אמצעי אחר ועוזרת לי לצמוח בצורה אדירה בכל דרך שאני יכולה לחשוב עליה - במיוחד מבחינה רגשית.

# ה"אני" לפני "אוהב אותך"/"מתגעגע אלייך"

# הודעה או שיחה רנדומלית

# מחמאות

# חיבוקים ארוכים

# הודעות מושקעות של בוקר טוב ולילה טוב

# "אני יודע שאת אוהבת/רוצה _____ אז קניתי לך"

# מתנות קטנות

# פרחים בשישי

# "את אלופה ואני גאה שאת בחיים שלי"

# פתקים בכתב יד

# הקשבה ב100% בלי הסחות דעת

# "אני תמיד פה בשבילך"

# זמן איכות

# "בבקשה תודיעי לי שהגעת והכל בסדר"

# לקיחת אחריות ושיפור לעתיד

# כנות

# חוסר שיפוטיות

# לזכור דברים קטנים שסיפרתי/קשורים אליי

# ההבנה שגם אני יכולה לטעות והיכולת לסלוח

# יכולת להפוך ביקורת למוטיבציה

# מתאמץ לעשות לי תמיד לחייך

# כותב לי הרבה כשאני ישנה

# תגובות מיידיות

# עושה את הצעד הראשון

#החוק של המדרכה

מוזמנים להוסיף...

מניעת אורגזמה היא פעולה של הימנעות מחוויות מיניות ומהגעה לגמירה על מנת להגביר את תחושת הגירוי. זו אחת הטכניקות הכי אהובות עלי בשליטה כיוון שהיא מגבירה ומעצימה את מקומי מול הנשלט, היא גורמת לו להיות כנוע יותר ולבצע כל דבר שאבקש ממנו בצורה כמעט עיוורת.

בכל מקרה שבו תהיה בחירה ליישם מניעת אורגזמה, סביר להניח שיהיה מעורב אלמנט של כוח. כשאני לוקחת בעלות על מיניות של מישהו אני בעצם לוקחת צורך בסיסי שלו, משתלטת עליו, מבטלת אותו ומבהירה לו "אתה שלי, ומכאן דברים יקרו רק מתי ובאופן שאראה לנכון"

לא אכחיש - אני בחורה יפה, אני נראית טוב ואני יודעת להשתמש בזה היטב כדי להוציא את הנשלט שלי מדעתו. במצב כזה אני מעמידה אותו במצב של צורך גדול, שלא לומר נואש עבורי, כך סביר יותר שהוא ינקוט עמדה תואמת אלי ויבצע כל גחמה שלי על הצד הטוב ביותר.

קיימות שיטות שונות למניעת אורגזמה וכולן יכולות לאפשר לי להגביר שליטה על היבטים רבים בחייו של הנשלט מכיוון שבאופן הזה הוא נשאר במצב של עוררות מינית גבוהה ואפילו בסוג של תסכול ופגיעות מינית, חוסר אונים עם חרמנות מצטברת שלא נפרקה. באופן הזה הוא מאפשר לי להרגיש כמה הוא משתוקק אלי ויכול להנות בעצמו מתחושות חזקות של החפצה והשפלה מינית, כמיהה וכניעה אלי.

מעבר לכך, למניעת אורגזמה יש גם פן חיובי – היא מסייעת לנשלט להגביר את הסובלנות לגירוי גופני, מעין אימון להחזקת השפיכה לאורך זמן. זה תהליך שיכול לקחת זמן כשבסופו הנשלט מגיע למצב האהוב עלי ביותר: גמירה מתוזמנת לפי פקודה. זה קורה כשסף הגירוי גבוה מאד מאד ואני לא נותנת לו לגמור על אף בקשותיו, לא נותנת, לא נותנת, לא נותנת ובשניה שאני סופסוף נותנת מיד הכל מתפרץ החוצה.

מניעת אורגזמה יכולה גם לסייע לי לאכוף את המעמד שלי במערכת היחסים כיוון שהיא מלווה לעתים קרובות בצורות אחרות של השפלה כמו אילוץ הנשלט לבצע מטלות, משימות או ככל העולה על רוחי הטובה 😊 וכדי לרכוש את חירותו המינית, גם אם זה רק לרגע אחד, הנשלט יהיה מוכן לעשות ה כ ל. איזה כיף שיש לטיפש הזה שלכם השפעה כל כך גדולה עליכם, ואני כמו אני תמיד אנצל את זה לטובתי.

הנה כמה מהשיטות האהובות עלי:

1. אדג'ינג – מניחה שכולם מכירים את המושג, אבל לטובת אלה שלא מדובר במצב שבו אדם מגורה עד שהוא קרוב לגמירה, ואז הגירוי מופסק, ושומר את האדם על סף האורגזמה.

ההנאה האמיתית היא לגרות את הנשלט שוב ושוב עד כדי גמירה מספר פעמים, אך ללא גמירה ממשית, ולגרום לתחושות של עוררות אינטנסיבית וצורך פסיכולוגי, מה שגורם בסופו של דבר, כשהוא כבר כן מקבל אישור לגמור, לגמירה חזקה ואינטנסיבית.

אגב, אם הגמירה עדיין מתרחשת לאחר הסרת הגירוי, היא בדרך כלל מביאה פחות הנאה מהרגיל, ונחשבת ל"אורגזמה הרוסה" היא בדרך כלל לא חוויה כואבת פיזית אבל יכולה להיות מאוד מייסרת פסיכולוגית. זו דרך עוצמתית להזכיר לנשלט שאני שולטת לחלוטין מתי הוא מקבל הנאה ולהראות לו שגם אם הוא משיג אורגזמה, לי יש את הכוח להפוך אותה לחסרת ערך.

בנוסף, עבור זכרים שחרור זרע במהלך שלב הפליטה של ​​השפיכה עשוי להימנע על ידי התכווצות כלשהי או חסימה של צינור השופכה מה שנקרא "אורגזמה חסומה".

בכל אופן, גם אורגזמה הרוסה וגם אורגזמה חסומה הן פרקטיקות מאד חביבות עלי אבל הן לא נחשבות למצב של מניעת אורגזמה ולא מביאות למצב של "ביצים כחולות".

2. מניעה מוחלטת – המצב הזה כולל בדרך כלל הימנעות מוחלטת מגירוי לאיבר המין, זה כרוך לעתים קרובות בשימוש בחגורת צניעות. בהתאם למצב, עוררות מינית עדיין עשויה להיות אפשרית ללא קשר למחסומים פיזיים לגירוי איברי המין אבל זה כמובן תלוי בסוג החגורה שמשתמשים בה. שימוש בחגורת צניעות הוא תזכורת מתמדת לכך שאין לך שליטה, שאני תמיד מעליך, גם פיזית, ואין מספק יותר מפרצוף של נשלט שמתחנן שאפתח לו את החגורה אחרי פרק זמן ממושך של נעילה כשאני מטמטמת ומגרה אותו ברקע, מותחת עוד קצת את הגבול, רוצה לראות אותו נלחם על זה, וכמובן שגולת הכותרת היא גמירה בתוך החגורה.

3. רתמה לנשלט – מן הסתם שאיבר מין של עבד לא יכול לחדור את המקדש האלוהי שלי, לכן אני תופסת את שני הציפורים במכה: הנשלט לובש סטרפאון עם רצועה שמונעת את היכולת שלו להגיע לאורגזמה ובאופן הזה אני יכולה להנות מחדירה טובה כמו שאני אוהבת. אפשר לראות את זה כשכלול של הסעיף השני באופן כזה שהנשלט רואה אותי נהנית אך לא יכול להגיע לגמירה, מצב זה מבהיר לנשלט באופן ברור וחד את מקומו במערכת היחסים.

נשלטים רבים חווים מניעת אורגזמה כעונש, סבל ואפילו עלולים לנטור על כך טינה. על פניו, זה אולי באמת נשמע כמו הסיוט הגרוע ביותר שיכול להיות למישהו. אבל ברגע שמשחררים באמת, טמון שם הרבה יופי, ואפשר להנות ממגוון היתרונות שהמצב הזה מאפשר לשני הצדדים – השולטת יכולה להגיע לשיא כמה פעמים שהיא רוצה, ואילו עבור הנשלט זו דרך להאריך את ההתרגשות המינית ולהגביר את ההתמסרות לשולטת ובכך להגיע לשיאים חדשים.

אם זה לא מביא לי אושר, אורגזמה או תועלת
אני לא צריכה את זה בחיים שלי

כשהייתי ילדה אבא שלי החליט לעשות מנוי לנשיונל ג'יאוגרפיק.

בהתחלה לא הבנתי מה מעניין בזה, ולמה בכלל צריך לשלם כסף כדי לראות תופעות טבע וחיות מתרוצצות בג'ונגלים. זה היה רץ ברקע על המסך בסלון ומידי פעם הייתי מעיפה מבט חטוף.

עם הזמן המבט החטוף הפך להרגל וההרגל הפך לתחביב.

אהבתי לראות את האופן שבו הטורפים בחכמה ובסבלנות אין קץ מערימים על הטרף שלהם, טומנים לו מלכודת ובאמצעים מתוחכמים משבשים אותו, מתישים אותו ובסוף - צדים אותו, אוכלים ממנו ונהנים מבשרו.

הצפייה הממושכת הביאה אותי למסקנה ברורה: לציידים יש רק מטרה אחת – למצוא טרף ולגרום לו להיכנע לדומיננטיות של הצייד.

זו לא רק הישרדות, זו טקטיקה ברורה ומחושבת היטב. כדי להצליח הציידים משתמשים בחושים שלהם באופן רגיש ביותר. רובם יזהו את נקודות התורפה של הניצוד שלהם וינצלו אותן כדי להכריע את המאבק לטובתם. הם מגבשים אסטרטגיה, משקיעים זמן, מחשבה וסבלנות ואף מסתכנים לעיתים, הכל- כדי להרוויח את הכניעה של טרפם.

הריקוד בין צייד לניצוד, בין טורף לטרף, קיים גם בין בני האדם, אם כי במסווה מעט שונה. למרות שיהיה נכון לומר שכל בני האדם עשויים, בשלב זה או אחר בחייהם, לבטא את שני הדחפים, רוב האנשים יאמרו שהם נוטים להפיק הנאה גדולה יותר מאחד הצדדים.

בהוצאה מהקשר פתולוגי, אפשר לראות קווי דמיון בין אנשים עם כל אחת מהנטיות; אנשים הנוטים באופן טבעי להיות "הטורף" הם אסרטיביים ומוכווני פעולה, בעלי עין חדה, ויודעים באופן אינסטינקטיבי את הרגע הנכון להסתער על מה שהם רוצים. הם יודעים מה הם רוצים והם נחושים במרדף אחריו. לעומת זאת, אלה שיש להם יותר אנרגיית טרף טבעית נוטים לחכות להזדמנויות בחיים שיקרו להם, מעדיפים לא לעשות את הצעד הראשון, ונוטים לא לערער על הסטטוס קוו. אפשר לחשוב על הטורף כבעל גישה "מוכוונת דומיננטיות" ועל הטרף כבעל גישה "מוכוונת כניעה", שכן האחד כופה את רצונו על החיים והשני מיישר קו עם הכוחות החיצוניים שהחיים זורקים עליו.

כשלוקחים את זה לקונטקסט של בדס"מ, השולט שמזוהה עם ה"צייד" יתבונן מקרוב על הנשלט שמזוהה עם ה"ניצוד", כמו טורף שעוקב אחר הטרף שלו, כדי להבין מה גורם לו להתרגש, איך גופו מגיב לגירויים שונים, מהם ההרגלים והנטיות שלו, ואילו מצבים גורמים לו להרגיש הכי פגיע. הוא אוסף מידע שהוא יכול להשתמש בו כדי "ללכוד" את הכנוע בסצנה לוהטת שלוחצת על כל הכפתורים הנכונים ומספקת גם את הצורך העמוק שלו לצוד וגם את הרצון העמוק של הניצוד להילכד. שולט טוב מונע בציד הזה על ידי אהבה עמוקה ואכפתיות מהנשלט שלו, והתמסרות לרעיון שיחסי חילופי הכוחות שהם מנסים ליצור הם של תועלת ורווחה הדדית.

מנקודת מבט של הנשלט, העובדה שמישהו דואג לו מספיק כדי להקדיש את הזמן ללמוד ולהכיר אותו היטב יכולה להיות חוויה מרפאת עמוקה, במיוחד אם אחרים לא הרגישו, ראו או שמעו אותו בניסיון החיים שלו בעבר. מתן אפשרות לצוד את עצמו ממלא את עצם הכמיהה האנושית להרגיש צורך, רצוי ונחשק.

לעומת זאת, אפשר להסתכל על הדינמיקה הזו גם מזווית אחרת, כאשר נשלט עסוק בתהליך חיפוש של שולט פוטנציאלי. השולט עשוי להעדיף לנקוט בעמדה של להיות מושא הערצה, שהנשלט חייב לחזר אחריו (לצוד) כדי להרוויח ולזכות בו. במצב זה, הנשלט עלול למצוא את עצמו מבצע את הציד - לומד את ההעדפות, הרצונות והצרכים של מושא ההתעניינות שלו כדי שיוכל לספק בהתאם. כאן, תשומת הלב הממוקדת בשולט הופכת אותו לטרף או לפרס המניע את הציד.

וכך מתגלה מורכבות היחסים בין צייד לניצוד - שהתפקידים כל כך דומים שלפעמים קשה לדעת מיהו טורף ומי טרף, מי מחזר ומי מחוזר.

כשחופרים מעבר לתוויות שטחיות, אין הבדל אמיתי בין צייד לניצוד. כאשר פועלת מערכת יחסים חילופי כוח שנקבעו מראש, הם מתמזגים והופכים לכוח דינמי אחד שגדול מסך חלקיו. גם הדומיננטי וגם הכנוע יכולים להסתכל בראי של האחר ולראות את עצמם משתקפים שם אם יבחרו. אם הם אמיצים מספיק כדי להסתכל, הם ילמדו בסופו של דבר את מאזן חילופי הכוחות האמיתי בתוך הבדס"מ: שהדומיננטי מוביל ממקום של חוסר אגו, והכנוע נכנע ממקום של כוח.

מה שבטוח, בסוף - אני תמיד לוכדת את המטרה שלי.

Happy Hunting.