"תלבשי מיני שחור למחר. חולצה עם מחשוף, חוטיני לבן, בלי חזייה. ככה תגיעי לעבודה מחר. ואל תתאפרי , וכדאי שהדבר הראשון שארצה כשאראה אותך זה לגמור לך על הפנים , זונה מושפלת"
היא כבר למדה לא להגיב להודעות האלה שלי. לא "בסדר" לא "אוקיי" בלי "כן מאסטר" או בבקשה "אדוני".
היא ידעה שאין צורך להגיב, ככה היתה באה, כפי שביקשתי בדיוק בכל הודעה, כל יום , חמישה ימים בשבוע במשך קרוב לשנה וחצי.
בת 19 וחצי בערך, עובדת שני משרדים לידי, חלום שלא נגמר.
הרגעים האלו באותה תקופה, תוך כדי יום עבודה אינטנסיבי ולחוץ , תמיד היוו את החלק הטוב שבו.
היכולת לכתוב תוך כדי עבודה "תיכנסי עוד חמש דקות יא חור , אני צריך את הפה שלך" היתה גורמת לי לזקפה רק מהמחשבה של איך היא נרטבת בשנייה שהיא קוראת את ההודעה.
כי כזאת היא היתה, מתייצבת בדיוק אחרי חמש דקות, בלי לדבר, והכוס שלה כל הזמן היה רטוב. תמיד.
נכון, בהתחלה הייתי צריך לתמרן מול המזכירה שלי והעובדים בלי שייראה מוזר שהיא מגיעה אליי למשרד באופן שגרתי.
והיא ידעה בדיוק מה היא כשהיא איתי.
היא סיפקה כל רצון , בדגש על כל רצון שהיה בי ואני סיפקתי את צרכיה הנפשיים .
היא יכלה לגמור תוך דקות קטנות , אם רק הייתי מאפשר לה. לרוב אסור היה לה לגמור במהלך היום. זונה קטנה שכמוה צריכה לדעת לדחות סיפוקים. היא פה בשביל לספק בלי להסתפק. לספוג ולהכיל.
האילוצים שהיתה צריכה להתמודד כל פעם מחדש רק כדי שאבדוק לה את הכוס, לוודא אם הוא עדיין רטוב או הפלאג שהיתה צריכה לדעת שהוא חלק ממנה כשצריך. וכמו שאמרתי היא תמיד היתה, שלולית.
הכי אהבתי זה לגמור לה בפה ועל הפנים. היו לה שפתיים ופנים מושלמות. לא מעט פעמים גמרתי לה על הכוס או על התחת והרמתי לה את התחתון שייספג: "תראי איזה שרמוטה את, בכל צעד שתעשי תרגישי את זה".
המדהים ביותר היה הבעות הפנים שלה, בעיקר אחרי הגמירה שלי, כשהיא מנסה להסתדר, להתנקות מהרוק על הפנים או מהזרע במקומות הבולטים. הנסיונות למזער את האדמומיות מהסטירה, הצביטה.
היא ידעה להכיל את כל המילים הקשות והמשפילות ולהתמודד עם עצמה בעצמה , גם ברגעים שיצאה מהמשרד אחרי רגעים לא קלים ועדיין לנהל שיחה של כמה שניות טובות עם המזכירה כאילו יצאה מפגישת עבודה.
האמון היה מוחלט. הרגשתי חופשי לדבר ולהסתמס איתה בצורה אבסולוטית.
הטוב ביותר היה במשמרות הערב שלה, כשאצלי היה ריק ורק אני במשרד.
למדתי והכרתי את הנפש שלה בזכותה. היא ידעה לאפשר לי להיכנס לנבכי נשמתה ולמקומות שהיו הכי קשים לאורך חייה הלא ארוכים. היא ידעה להתבטא כשהיינו מנהלים שיחות. היא ידעה להוציא ממני את מה ומי שאני.
היא רצתה להתחתן, אני לא. עשתה לא מעט נסיונות (חלק מהן נואשים) אותי זה קצת הרתיע והרחיק.
בשלב מסויים נאלצה לסיים את עבודתה, הקשר הלך ודעך. עדיין איפשהו היה על אש קטנה עד שדעך לגמרי.
הכירה מישהו, התארסה והתחתנה. זה היה מהיר.
3 ימים לפני החתונה נפגשנו למספר שעות. רק דיברנו. על הכל. סגירת מעגל אמיתית. בסופו אמרתי לה "מי יודע אולי מתישהו תרצי לעבוד אצלי במשרד" וחייכנו. היא ידעה והדגשתי שלא משנה מה, אם אי פעם היא תצטרך משהו, אהיה שם. איחלתי לה את כל הטוב שבעולם.
10 חודשים לאחר מכן, לא דיברנו מאז, אמרה לי שרוצה לעזוב את מקום העבודה ואם אוכל לסייע לה למצוא מקום חלופי ושוב הנושא עלה בצחוק.
וכמו בכל צחוק, שיש טיפת אמת , זה עמד באוויר.
עצם המחשבה שהיא תהיה אצלי במשרד , מטריפה אותי, מגרה אותי בטירוף. פתאום מרגיש יעיל בטירוף במשרד.
אגב, אני בכלל חושב שאם מישהו רוצה לייעל את ההנהלה הבכירה של החברה שלו, ממש לגרום להם למקסם את יכולותיהם, שפשוט יתן את האפשרות לכל אחד מאותם מנהלים להעסיק כמזכירה האישית את הנשלטת שלו. בשכר ראוי ! אבל זה כבר בעולם אוטופי.
ומצד שני, נו ברור שלא יקרה. כל כך הרבה סיבות. והיא נשואה.