בשרותי בצבא, שובצתי ליחידת המחשבים בבסיס.
מי שהכיר אותי, בטח אז, עצם השיבוץ היה גלגל אותם מצחוק. מה לי ולמחשבים ?
אבל בצבא כמו בצבא, ההיגיון נשאר מחוץ לתחומי הבקו"ם ואני זכיתי מההפקר.
היחידה עצמה לא היתה גדולה (הבסיס כן), אבל היה בה משהו אחד מיוחד, לפחות בשבילי.
אני הייתי החייל היחידי (למעט המפקד), כל השאר היו חיילות.
בדרך הטבע, לשרת במקום בו רובן בנות (על אף שבבסיס עצמו היו לא מעט בנים במחלקות אחרות) הרגיש כמו ב"לונה פארק" ריק מאנשים.
זאת באמת היתה תקופה מדהימה בכל מה שנוגע להכיר את "נפש האחת".
ואני כמו שאני עם פז"מ שמגיע לשליש האחרון של השירות, נדלקתי דווקא על "החדשה" שהגיעה .
היא היתה מיוחדת ויפה, אהבתי את העדינות שבה, בעיקר.
הקימורים של הגוף שלה בתוך המדים הירוקים היו מטריפים אותי , בעיקר כשהיתה הולכת והתחת המוצק שלה היה מתנדנד לו מצד לצד. היה לה גוף מושלם.
עם הזמן, ובשיחות "רכילות" עם שאר הבנות, הבנתי שיש לה חבר. הם יחד מכיתה ט'.
באותו זמן כבר כבר לא הייתי עושה שמירות, הייתי "סמל תורן". זה שדואג לשבץ את השומרים במשמרות.
בניגוד לחיילים, החיילות לא נדרשו לעשות שמירות, אבל היו נמצאות ב"חדר מיוחד" שבו היו מקבלות את כל הדיווחים המסווגים ומעבירים ישירות למפקדים הבכירים או לקצין התורן את אותו דיווח מסווג.
ה"חדר המיוחד" היה באמת מיוחד. היה בו הכל. טלוויזיה ודי וי די , ספות, ממתקים ובעיקר הנוכחות "הנשית", לשם נמשכו כולם.
תמיד דאגתי שבתורנות שלי החיילת שתעשה משמרת ב"חדר המיוחד" תהיה "החדשה" (שעם הזמן כבר לא היתה כל כך חדשה).
במשמרת הראשונה, למדתי להכיר באמת את הנפש הפועלת שלה. שיחה עמוקה לתוך הלילה הכניסה אותי לתוך עולמה האמיתי.
אותה אחת שנראית כל כך זוהרת, טהורה ומדהימה ביופיה היא בעצם כבויה , ממשפחה לא קלה שעברה חתיכת "דרך" ובצורה יחסית שפויה.
הסיפור חיים שלה - שלא ארחיב על כך - נכנס לי ללב ולנשמה .
משמרת שלאחר מכן כבר למדתי להכיר גם את הצד המצחיק והפרוע שלה.
ביחידה עצמה כבר הפכנו לחברים טובים. היא למדה להכיר אותי דרך מליון שאלות שלה עליי ובצורה די מפתיעה גרמה לי לשתף באופן הכי ספונטני. קילפה אותי לאט לאט.
זה כבר לא היה מוזר שאוכלים צהריים על שולחן של איזו פקידה והיא יכלה להתיישב לי על הברכיים ולהשתתף בשיחה.
זה היה קורה לא מעט גם עם אחרות אפילו תוך כדי הסבר על דברים מסוימים הנוגעים לתפקיד שבו הייתי ממש צריך להראות מול המחשב את הדרך הנכונה לעבוד על תוכנות כאלה ואחרות.
איתה - לא הקפדתי שלא תרגיש ש"נעים לי" כשהיא יושבת עליי. להיפך.
ברור לי שהיא הרגישה, אבל תמיד התעלמה כאילו לא מרגישה. זה היה הדדי , גם אני "התעלמתי".
באחת "ממשמרות הלילה" נכנסתי אליה לחדר המיוחד.
היא היתה בשיחה עם החבר ואני הכנסתי אחד מסרטי הדי וי די שתכננו לראות במהלך אותו לילה.
כמובן שהקמתי אותה מהכיסא בו ישבה והושבתי אותה עליי תוך כדי ששיחקתי בשלט הדי וי די להכין את "הסרט" לצפייה.
השיחה נשמעה "רגילה וטיפוסית" כשבמקביל אני שם לה יד על הבטן מעל המדים, עושה לה "פרצופים" מצחיקים לסמן לה שתסיים.
והיא בשלה, עם חצי חיוך בצקביל למבט כועס, ממשיכה בשיחה כאילו אני לא קיים.
כמובן שהעזתי וניסיתי להכניס יד מתחת לחולצה, למרות שאיתה לא העזתי אף פעם, כשהיא באופן אינסטנקטיבי מנסה לעצור אותי ומחזיקה את לי את היד.
היא הרגישה שעומד לי ולא הזיז לה כהוא זה. לא משהו שלא חוותה עוד קודם.
הוצאתי לה את החולצה מהמכנס , על אף הפרצוף הכועס והקול שמתאמץ להיות "רגיל" כשאני מסמן לה תוך כדי עם האצבע על השפתיים שלי - ששששש..
ושוב , כן ולא , הניסיון והיד שלה שמורידה אותי בחזרה , וחוזרת שוב לאזור הבטן שחודרת אליה מתחת לחולצת המדים.
בשלב שבו העזתי והעברתי את ידי על הכוס שלה מעל המדים , היה שלב שבו היא הרימה את הקול בשיחה כאילו הצד השני אשם באיזה משפט מטוטמם שנאמר בינהם. שניות לאחר מכן השיחה נותקה.
"מה אתה מפגר"? , הסתכלה עליי תוך כדי שקמה ממני.
התנשקנו. ולא הרפיתי. היא נענתה.
רק אחרי כמה דקות, נסוגה ואמרה לי די.
הרגשתי שאין טעם להמשיך מעבר לאותן הנגיעות והנשיקה הכל כך חושנית .
לא יודע להסביר, הערכתי אותה יותר. בקלות זה יכל להימשך אחרת.
התקופה שלאחר מכן הכרץי אותה טוב יותר מאי פעם.
חודשיים אחר כך מגיע ליום רגיל בבסיס לאחר סופש.
היא עשתה שבת. אני לא. רציתי. לא הסתדר.
"וואי אתה לא מבין איזה שבת היתה" אומר לי הסמל תורן וחבר טוב עד היום.
"מה היה" , שאלתי.
"אני, רפאל, ומיקי (שמות בדויים) כל השבת זיינו".
"את מי"??? השבתי כאילו נחת עליי טיל טומהוק.
"מה את מי"? , הסתכל עליי במבט שאומר לי כמה אני טמבל. "את xxxxx".
חודש לאחר מכן השתחררתי.
#מיאמרשיששביזותבצבא#