ככה אני, צריך אותה פגומה. וכמה שיותר, יותר טוב.
לא איכפת לי שרע לך עם העובדה הזאת, שאלו התחושות שלך. יש עובדות, והן אומרות שזה מה שאת.
התחושות שלך לא משקרות.
מתי תביני שפגומה לך או לאחרים הוא מושלם בשבילי ?
אין הרבה שיכולים להגיד שהם אוהבים את מה שהם עושים.
אני אוהב את מקום העבודה וגם את התפקיד שלי.
בעיקרון, ובלי להלאות יתר על המידה, אני בעלים של חברה (יחד עם עוד מספר שותפים) שעוסקת בשוק ההון בכל הבורסות המרכזיות בעולם. בעיקר ישראל וארה"ב.
מטרת החברה היא להרוויח להרוויח להרוויח, הכל לטובת הלקוח "שמשכיב" את הכסף ומצפה לתשואה הטובה ביותר כשממנה נגזרת העמלה לחברה.
העבודה היא דינאמית, יומיומית, מעקב אחר החברות הציבוריות שנסחרות בבורסות, על כל המשתמע מכך.
לב ליבה של "העבודה" הוא ב"שעות המסחר". לשם מתנקזת "תמצית" היכולות של כל עובדי החברה והזרמת המידע בצורה מיטבית , הכל לטובת הלקוח (והחברה).
כמובן שהכל צריך להיות מוכן עוד קודם גם ברמה הטקטית וגם ברמה האסטרטגית. הביצוע - הוא בשעות המסחר.
אין שני לכמות האדרנלין שמופרש לגוף ב"שעות המסחר" מבחינתי.
למי שלא יודע, אדרנלין הוא הורמון שמופרש במצבים כמו פחד, מאמץ גופני, מתח. הוא מכין את הגוף להתמודד עם מצבים אלה.
האדרנלין מגביר את קצב פעילות הלב, מעלה את לחץ הדם, מגביר את זרימת הדם אל השרירים ומשפיע על רמת הסוכר בגוף (וכן, אני טורף שוקולדים בקצב).
נשמע לכם מוכר? ללא ספק.
אין אחד שלא חווה את אותו הורמון בצורה כזאת או אחרת. האדרנלין מופרש באופן אוטומטי לגוף ולא מחכה לאיזה פקודת "מכירה" או "קניה".
קחו נהג פורמולה 1, אותו אחד שלוקח סיבובים במהירויות של 300 קמ"ש ויותר ובכל סטייה קלה הוא יכול להתנפץ לרסיסים.
כשהוא מדבר על "סף הריגוש" שהוא נמצא בו - רק נהג פורמולה אחר יבין באמת על מה הוא שח ועל כמות האדרנלין שמחלחלת לו בגוף.
קחו ילד, שלראשונה חווה פארק שעשועים שיש בו מגלשות, נדנדות וקרוסלות למינהן - גם אצלו יתפרץ הורמון האדרנלין.
קחו את אותו ילד, לאחר שחווה את הלונה-פארק ואז תקחו אותו לגן השעשועים. ההנאה כבר תהיה שונה. כי "סף הריגוש" כבר אחר.
אותו דבר אצלנו - כל אחד ו"סף הריגוש שלו".
לדעתי, כל אחד שטעם קצת מעולם הבדס"מ על גווניו , הרגיש במרווח הזמן כמה קשה לחזור "לבסיס" ולוניליות.
שוב, זה לא שלא ניתן להנות אבל "הסף" הוא נמוך יותר , כך גם ההנאה והריגוש.
ילד ייהנה בגן השעשועים , אבל תמיד ירצה להגיע שוב לאותם המתקנים בלונה פארק שגרמו לו תחושה של אופוריה אדירה וריגוש גדול יותר, אלו מאוויו מבחינתו ועד אז, נהנה ממה שיש. לעולם לא נעלה אותו למתקן שידוע מראש שיגרום לו לחוויה קשה וטראומתית.
פה נכנס כל עניין הניסיון החוויתי, כל אחד ו"המטען" שבחיקו.
בסופו של דבר יש כאלה שחוו הכל מהכל , ויש שטעמו מעט, ישנם כאלה סקרנים ומדגדגים את העולם הבדסמ"י שהוא רחב מיני ים, גם אם הוא מוגדר באופן מצומצם.
כל אחד נמצא בסף שלו.
תפקידנו פה , בכל מה שנוגע לבינו ובינה - הוא לדעת באיזה "סף" נמצא כל אחד ולהתאים זאת לצד שכנגד.
ציינתי בפוסט אחר שלי , שממילא עד שהצד השולט לא מקבל את הזכות מהנשלטת , הוא עדיין לא שולט (ושוב עולה השאלה האגבית - אז מי בעצם כאן השולט?)
אבל מעבר לקבלת "הזכות", יש שלב נוסף.
האמון.
אותו אמון שנבנה לו באיטיות. עד שתביני ותפנימי שבין כל המתקנים שבעולם את תעלי על אלו שמתאימים לי ולך.
רק אז תרגישי שלמה עם שיכרון החושים, האופוריה, אותו אדרנלין שמתפרץ לך בגוף . התחושה שאין שני לה .
ועל זה צריך לעבוד , להיפתח, לתת לגוף להרגיש את מה שהנפש חפצה בו.
אז נותנת יד??
#והכיחשובשהכליותתקינותכיהאדרנליןמופרשמשם#
וואוו קשה בצ'ט. גם בהודעות.
קצת מעייף להרים פה את נטל ההוכחה כל פעם מחדש.
מטווית חוטים בין ההיא להיא (ונהניתי מכל שיחה) ניתן להבין על קצה המזלג למה וממה זה נובע . לגיטימי.
ואולי טעיתן ? הבדיקה די פשוטה.
אנחנו חיים בעולם דיגטלי. כל כך קל. אפילו לא חייב נייד, למה המציאו את כל השאר ?
ותודה למקסימה שכבר ביום השני הבינה את הקושי והבהירה במספר טיפים קצרים ממה כן אפשר להנות פה גם בשלבים האלה.
נו וכאילו משנה התוצאה, לעבור שלב אולי יקרה בעוד 30 שנה
בשרותי בצבא, שובצתי ליחידת המחשבים בבסיס.
מי שהכיר אותי, בטח אז, עצם השיבוץ היה גלגל אותם מצחוק. מה לי ולמחשבים ?
אבל בצבא כמו בצבא, ההיגיון נשאר מחוץ לתחומי הבקו"ם ואני זכיתי מההפקר.
היחידה עצמה לא היתה גדולה (הבסיס כן), אבל היה בה משהו אחד מיוחד, לפחות בשבילי.
אני הייתי החייל היחידי (למעט המפקד), כל השאר היו חיילות.
בדרך הטבע, לשרת במקום בו רובן בנות (על אף שבבסיס עצמו היו לא מעט בנים במחלקות אחרות) הרגיש כמו ב"לונה פארק" ריק מאנשים.
זאת באמת היתה תקופה מדהימה בכל מה שנוגע להכיר את "נפש האחת".
ואני כמו שאני עם פז"מ שמגיע לשליש האחרון של השירות, נדלקתי דווקא על "החדשה" שהגיעה .
היא היתה מיוחדת ויפה, אהבתי את העדינות שבה, בעיקר.
הקימורים של הגוף שלה בתוך המדים הירוקים היו מטריפים אותי , בעיקר כשהיתה הולכת והתחת המוצק שלה היה מתנדנד לו מצד לצד. היה לה גוף מושלם.
עם הזמן, ובשיחות "רכילות" עם שאר הבנות, הבנתי שיש לה חבר. הם יחד מכיתה ט'.
באותו זמן כבר כבר לא הייתי עושה שמירות, הייתי "סמל תורן". זה שדואג לשבץ את השומרים במשמרות.
בניגוד לחיילים, החיילות לא נדרשו לעשות שמירות, אבל היו נמצאות ב"חדר מיוחד" שבו היו מקבלות את כל הדיווחים המסווגים ומעבירים ישירות למפקדים הבכירים או לקצין התורן את אותו דיווח מסווג.
ה"חדר המיוחד" היה באמת מיוחד. היה בו הכל. טלוויזיה ודי וי די , ספות, ממתקים ובעיקר הנוכחות "הנשית", לשם נמשכו כולם.
תמיד דאגתי שבתורנות שלי החיילת שתעשה משמרת ב"חדר המיוחד" תהיה "החדשה" (שעם הזמן כבר לא היתה כל כך חדשה).
במשמרת הראשונה, למדתי להכיר באמת את הנפש הפועלת שלה. שיחה עמוקה לתוך הלילה הכניסה אותי לתוך עולמה האמיתי.
אותה אחת שנראית כל כך זוהרת, טהורה ומדהימה ביופיה היא בעצם כבויה , ממשפחה לא קלה שעברה חתיכת "דרך" ובצורה יחסית שפויה.
הסיפור חיים שלה - שלא ארחיב על כך - נכנס לי ללב ולנשמה .
משמרת שלאחר מכן כבר למדתי להכיר גם את הצד המצחיק והפרוע שלה.
ביחידה עצמה כבר הפכנו לחברים טובים. היא למדה להכיר אותי דרך מליון שאלות שלה עליי ובצורה די מפתיעה גרמה לי לשתף באופן הכי ספונטני. קילפה אותי לאט לאט.
זה כבר לא היה מוזר שאוכלים צהריים על שולחן של איזו פקידה והיא יכלה להתיישב לי על הברכיים ולהשתתף בשיחה.
זה היה קורה לא מעט גם עם אחרות אפילו תוך כדי הסבר על דברים מסוימים הנוגעים לתפקיד שבו הייתי ממש צריך להראות מול המחשב את הדרך הנכונה לעבוד על תוכנות כאלה ואחרות.
איתה - לא הקפדתי שלא תרגיש ש"נעים לי" כשהיא יושבת עליי. להיפך.
ברור לי שהיא הרגישה, אבל תמיד התעלמה כאילו לא מרגישה. זה היה הדדי , גם אני "התעלמתי".
באחת "ממשמרות הלילה" נכנסתי אליה לחדר המיוחד.
היא היתה בשיחה עם החבר ואני הכנסתי אחד מסרטי הדי וי די שתכננו לראות במהלך אותו לילה.
כמובן שהקמתי אותה מהכיסא בו ישבה והושבתי אותה עליי תוך כדי ששיחקתי בשלט הדי וי די להכין את "הסרט" לצפייה.
השיחה נשמעה "רגילה וטיפוסית" כשבמקביל אני שם לה יד על הבטן מעל המדים, עושה לה "פרצופים" מצחיקים לסמן לה שתסיים.
והיא בשלה, עם חצי חיוך בצקביל למבט כועס, ממשיכה בשיחה כאילו אני לא קיים.
כמובן שהעזתי וניסיתי להכניס יד מתחת לחולצה, למרות שאיתה לא העזתי אף פעם, כשהיא באופן אינסטנקטיבי מנסה לעצור אותי ומחזיקה את לי את היד.
היא הרגישה שעומד לי ולא הזיז לה כהוא זה. לא משהו שלא חוותה עוד קודם.
הוצאתי לה את החולצה מהמכנס , על אף הפרצוף הכועס והקול שמתאמץ להיות "רגיל" כשאני מסמן לה תוך כדי עם האצבע על השפתיים שלי - ששששש..
ושוב , כן ולא , הניסיון והיד שלה שמורידה אותי בחזרה , וחוזרת שוב לאזור הבטן שחודרת אליה מתחת לחולצת המדים.
בשלב שבו העזתי והעברתי את ידי על הכוס שלה מעל המדים , היה שלב שבו היא הרימה את הקול בשיחה כאילו הצד השני אשם באיזה משפט מטוטמם שנאמר בינהם. שניות לאחר מכן השיחה נותקה.
"מה אתה מפגר"? , הסתכלה עליי תוך כדי שקמה ממני.
התנשקנו. ולא הרפיתי. היא נענתה.
רק אחרי כמה דקות, נסוגה ואמרה לי די.
הרגשתי שאין טעם להמשיך מעבר לאותן הנגיעות והנשיקה הכל כך חושנית .
לא יודע להסביר, הערכתי אותה יותר. בקלות זה יכל להימשך אחרת.
התקופה שלאחר מכן הכרץי אותה טוב יותר מאי פעם.
חודשיים אחר כך מגיע ליום רגיל בבסיס לאחר סופש.
היא עשתה שבת. אני לא. רציתי. לא הסתדר.
"וואי אתה לא מבין איזה שבת היתה" אומר לי הסמל תורן וחבר טוב עד היום.
"מה היה" , שאלתי.
"אני, רפאל, ומיקי (שמות בדויים) כל השבת זיינו".
"את מי"??? השבתי כאילו נחת עליי טיל טומהוק.
"מה את מי"? , הסתכל עליי במבט שאומר לי כמה אני טמבל. "את xxxxx".
חודש לאחר מכן השתחררתי.
#מיאמרשיששביזותבצבא#
"תלבשי מיני שחור למחר. חולצה עם מחשוף, חוטיני לבן, בלי חזייה. ככה תגיעי לעבודה מחר. ואל תתאפרי , וכדאי שהדבר הראשון שארצה כשאראה אותך זה לגמור לך על הפנים , זונה מושפלת"
היא כבר למדה לא להגיב להודעות האלה שלי. לא "בסדר" לא "אוקיי" בלי "כן מאסטר" או בבקשה "אדוני".
היא ידעה שאין צורך להגיב, ככה היתה באה, כפי שביקשתי בדיוק בכל הודעה, כל יום , חמישה ימים בשבוע במשך קרוב לשנה וחצי.
בת 19 וחצי בערך, עובדת שני משרדים לידי, חלום שלא נגמר.
הרגעים האלו באותה תקופה, תוך כדי יום עבודה אינטנסיבי ולחוץ , תמיד היוו את החלק הטוב שבו.
היכולת לכתוב תוך כדי עבודה "תיכנסי עוד חמש דקות יא חור , אני צריך את הפה שלך" היתה גורמת לי לזקפה רק מהמחשבה של איך היא נרטבת בשנייה שהיא קוראת את ההודעה.
כי כזאת היא היתה, מתייצבת בדיוק אחרי חמש דקות, בלי לדבר, והכוס שלה כל הזמן היה רטוב. תמיד.
נכון, בהתחלה הייתי צריך לתמרן מול המזכירה שלי והעובדים בלי שייראה מוזר שהיא מגיעה אליי למשרד באופן שגרתי.
והיא ידעה בדיוק מה היא כשהיא איתי.
היא סיפקה כל רצון , בדגש על כל רצון שהיה בי ואני סיפקתי את צרכיה הנפשיים .
היא יכלה לגמור תוך דקות קטנות , אם רק הייתי מאפשר לה. לרוב אסור היה לה לגמור במהלך היום. זונה קטנה שכמוה צריכה לדעת לדחות סיפוקים. היא פה בשביל לספק בלי להסתפק. לספוג ולהכיל.
האילוצים שהיתה צריכה להתמודד כל פעם מחדש רק כדי שאבדוק לה את הכוס, לוודא אם הוא עדיין רטוב או הפלאג שהיתה צריכה לדעת שהוא חלק ממנה כשצריך. וכמו שאמרתי היא תמיד היתה, שלולית.
הכי אהבתי זה לגמור לה בפה ועל הפנים. היו לה שפתיים ופנים מושלמות. לא מעט פעמים גמרתי לה על הכוס או על התחת והרמתי לה את התחתון שייספג: "תראי איזה שרמוטה את, בכל צעד שתעשי תרגישי את זה".
המדהים ביותר היה הבעות הפנים שלה, בעיקר אחרי הגמירה שלי, כשהיא מנסה להסתדר, להתנקות מהרוק על הפנים או מהזרע במקומות הבולטים. הנסיונות למזער את האדמומיות מהסטירה, הצביטה.
היא ידעה להכיל את כל המילים הקשות והמשפילות ולהתמודד עם עצמה בעצמה , גם ברגעים שיצאה מהמשרד אחרי רגעים לא קלים ועדיין לנהל שיחה של כמה שניות טובות עם המזכירה כאילו יצאה מפגישת עבודה.
האמון היה מוחלט. הרגשתי חופשי לדבר ולהסתמס איתה בצורה אבסולוטית.
הטוב ביותר היה במשמרות הערב שלה, כשאצלי היה ריק ורק אני במשרד.
למדתי והכרתי את הנפש שלה בזכותה. היא ידעה לאפשר לי להיכנס לנבכי נשמתה ולמקומות שהיו הכי קשים לאורך חייה הלא ארוכים. היא ידעה להתבטא כשהיינו מנהלים שיחות. היא ידעה להוציא ממני את מה ומי שאני.
היא רצתה להתחתן, אני לא. עשתה לא מעט נסיונות (חלק מהן נואשים) אותי זה קצת הרתיע והרחיק.
בשלב מסויים נאלצה לסיים את עבודתה, הקשר הלך ודעך. עדיין איפשהו היה על אש קטנה עד שדעך לגמרי.
הכירה מישהו, התארסה והתחתנה. זה היה מהיר.
3 ימים לפני החתונה נפגשנו למספר שעות. רק דיברנו. על הכל. סגירת מעגל אמיתית. בסופו אמרתי לה "מי יודע אולי מתישהו תרצי לעבוד אצלי במשרד" וחייכנו. היא ידעה והדגשתי שלא משנה מה, אם אי פעם היא תצטרך משהו, אהיה שם. איחלתי לה את כל הטוב שבעולם.
10 חודשים לאחר מכן, לא דיברנו מאז, אמרה לי שרוצה לעזוב את מקום העבודה ואם אוכל לסייע לה למצוא מקום חלופי ושוב הנושא עלה בצחוק.
וכמו בכל צחוק, שיש טיפת אמת , זה עמד באוויר.
עצם המחשבה שהיא תהיה אצלי במשרד , מטריפה אותי, מגרה אותי בטירוף. פתאום מרגיש יעיל בטירוף במשרד.
אגב, אני בכלל חושב שאם מישהו רוצה לייעל את ההנהלה הבכירה של החברה שלו, ממש לגרום להם למקסם את יכולותיהם, שפשוט יתן את האפשרות לכל אחד מאותם מנהלים להעסיק כמזכירה האישית את הנשלטת שלו. בשכר ראוי ! אבל זה כבר בעולם אוטופי.
ומצד שני, נו ברור שלא יקרה. כל כך הרבה סיבות. והיא נשואה.
יצא לי במספר ימים מאוד קטן לקרוא לא מעט בלוגים של אחרים .
מאוד נהנה מכתיבה של לא מעט מהכלוב. נשים או גברים , שולטים או נשלטות, כשהכתיבה יפה ומדויקת קשה לא להינות ממנה.
יש משהו אחד שמרגיש לי שמתפספס בסופו של עניין.
קחו כל "שולט" מי שלא יהיה. השליטה שלו נבנית ממקום שבו נתנו לו את המושכות לכך.
שהצד השני, אותה נשלטת, בעצם נותנת לו את היכולת לעצב ולבנות את דרך ההתנהלות שבינו לבינה.
כלומר , יש את הנקודה הראשונית , ממנה צומחת השליטה ומשם היא מתגלגלת בהתאם לרצונו של השולט.
מאותו רגע, השליטה יכולה להיות בעוצמות שהוא בוחר , לפי רצונות וחשקים שלו. לפי הנפש שלו ושלה (אם הוא באמת יודע להכיל).
מה שכן, אלמלא הנתינה הראשונית של הנשלטת , לא היו מתקיימים היחסים הללו.
אז בעצם מי כאן השולט/ת?
תמיד ידעתי מי אני.
אף פעם לא הלכתי לאיבוד בעולם הפנימי שלי.
ככה אני , פריקונטרול בלא מעט מובנים. ובחלק שלא, מתפזר לי בכיף. זה אני. מאז שמכיר את עצמי.
אבל כמו בטעמים , אם לא תקח ביס, לא תדע אם וכמה זה טעים, גם לא איך זה באמת מרגיש. כל חוויה היא טעם, כל עניין מעצב.
ומה עם טעם נרכש ? הטעם שדורש זמן שיהיה לטעמך.
הרי בעולמו הפנימי של כל אחד מאיתנו, יש סקאלה. כל אחד ושלו.
אז בהתחלה, "הטווח" (של הסקאלה של הסקאלה!) קטן ומצומצם. ומטבעו של עולם ככל שהולך ומתבגר, הולך ומתרחב.
ככל שחושף ונחשף הוא גדל וגדל.
וכמו בחוקי הפיזיקה , "אין סוף" . ובעצם יש. אם הפסקת לנגוס.
כי חלאס, כבר יודע מהם הטעמים "שלי" .
ויש "אין סוף" , אולי עוד ניפגש.
כרגע אני בסקאלה.
יש לי מין "בארכה" שכזה. אין לי הסבר.
כל אחת שיוצא איתה ולא משנה אפילו אם זה דייט אחד, בתוך שנה היא מתחתנת. אני מנצח כל סטטיסטיקה. חד משמעית.
לרוב, אני הכי מפרגן, ממילא ביננו זה לא הצליח.
יש אחת שכבר חודשים על חודשים מרגיש פספוס/געגוע/חרמנות תמידית.
במשך קרוב לשנה וחצי מאז שסיימה את השירות הלאומי עבדה במרחק של שני משרדים ממני.
שיער שחור חלק, מבנה גוף נשי לחלוטין, חזה שופע , שפתיים שאי אפשר שלא לרצות להתעלל בהן.
ההיתקלויות בהתחלה תמיד היו מקריות: בדרך לשרותים שבקומה, במדרגות הקומה שבו מעשנים וסתם בדרך ואל המשרד. לא יותר מ"שלום" "שלום".
בהדרגה ב"פינת העישון" היו שיחות של סמול טוק, אבל תמיד הרגיש לי שהיא צעירה מדי בשביל לנסות וממילא בקומה שלי כולם מכירים את כולם וסתם אידיוטי בכלל לנסות מהלך. עדיין, צריך לשמור על פאסון , בטח מול אחת שעובדת במשרד מלא בבנות שעם כמה מהן היו לי במהלך השנים קטע כזה או אחר.
בהזדמנות , אכתוב על תקופה של שנה וחצי מדהימות שכל אחד היה רוצה לחוות בשעות העבודה. ועל איך זה מסתדר עם הסטטיסטיקה האישית שלי , שלבסוף כל אחת "שעברה" אותי מתחתנת.
הפעם אשתף בחוויה מביכה (שאמנם הובילה לאותה שנה וחצי, אבל פשוט מביכה)
אז כמו שאמרתי, בקומה שלנו השירותים לא רחוקים מהמעלית. אין הפרדה של גברים ונשים. כולם בתוך כולם.
נשמע מעניין ? זהו שלא.
לעולם לא מחרבן שם, מקסימום משתין. תמיד טפטופי השתן של הגברים (גם של הנשים???) על האסלה. יישמע אירוני אבל לפעמים מרגיש שדווקא מכוונים שלא להשתין "בתוך" האסלה אלא "על".
טוב נו, הרי ברור שלא משנה כמה תשלם דמי ניהול, למה שהשרותים יהיו נקיים, אלא אם פתחת את יום העבודה בשרותים?
כמובן שמשפט שמתחיל ב"לעולם" תמיד יוחרג.
אצלי זה קרה ביום של חורף . לא יכול להתאפק . אין לא יכול. יוצא בנונשלנטיות מהמשרד לעבר השרותים.
תא ראשון, כמובן מסריח. התא השני, הפלסטיק של האסלה שבור לחלוטין . תא שלישי, רביעי - נעול, חמישי ושישי , אפילו לא בא לך לנקות.
(אגב, סטטיסטית כשתיכנסו לשרותים ציבוריים שיש בהם מספר תאים תתפלאו שדווקא האמצעיים יהיו הנקיים ביותר).
כמובן שתוך כדי החיפוש הנואש, החגורה כבר הותרה , הכפתור פתוח . מוכן לפעולה.
ממשיך ולא נשאר הרבה, מגיע לתא לפני האחרון , יחסית נקי , כמובן שכבר מתארגן רק שרגע לפני שמתיישב רואה "שפיך" . כן , שפיך. אשכרה גמרו פה לפני כמה דקות או שעות על האסלה , על גב האסלה, שפריצים . וזה אפילו לא היה שקוף מדי , קרמי לחלוטין.
מישהו הוציא את הזין ופשוט אונן את עצמו לדעת.
כמובן שלא התיישבתי , יוצא עם החגורה פתוחה , מתוסכל, ניגש לברז כשבאותה שנייה מי נכנסת עם חצי חיוך שהמבטים נפגשים ?
נו ברור.
"בסוף כולם נפגשים פה" , אומרת לי בציניות וממשיכה לאן ?? לתא האחרון שמסתבר שנעול ומייד לאחריו לתא שיצאתי בו בזה הרגע.
אין לי הסבר למה לא התעכבתי קצת יותר כדי להגיד לה שגם אני "נתקלתי" , שנשבר הזין מהקומה ומהשרותים האלו.
בשנייה שנכנסה התחפפתי כל עוד נפשי בי.
טוב נו היא ממילא נראית ילדה טובה, בטח תחשוב שזה נזלת או משהו בסגנון, חשבתי לעצמי.
קרוב לשבועיים לא נתקלתי בה בפינת העישון, כן "במעברים" והחצי חיוך שלה שליווה כל "היי, ממצב?"
זה הדימיון שלי או שזה מה שהיא חושבת ? זה שיגע אותי.
