מטפסים על ההר,
עוד בשלבים הראשונים ידענו כי הוא מאוד גבוה
מלא בנקיקים
מחוספס
ידענו כי נסבול מקשיי נשימה (הפרשי הגובה)
אבל ידענו כי אנחנו חייבים את זה לעצמנו
ידענו כי בהר המסויים הזה קיימים חלקים יפים
חלקים שיד אדם לא נגעה בהם
יחד התחלנו לטפס
פעם אתה מושך אותי
פעם אני אותך
לא מעט מכשולים עברנו בדרך
לפעמים שקלנו לחזור בחזרה
למטה, לקרקע בטוחה
לא וויתרנו
בשלב מסויים
אני נפלתי ואתה אחזת בי בכל הכח
בשלב אחר
אתה נפלת ואני זאת שאחזתי בכח
הטיפוס היה ארוך
לפעמים נדמה כי אין לו סוף
ואז..
באה המעידה
שלי
שלך
לא הצלחנו לאחוז
ניסינו כל כך ניסינו
ידיים מזיעות,
הלב דופק
צרחות אימה
"אל תוותר"
"אל תוותרי"
"אחוז בי "
"אחזי בי"
מבטים אחרונים מצטלבים
קולות נעלמים
מתרחקים
הנפילה מההר כואבת
גופנו נחבט, נשרט, מדמם
חושך
חושים מעורפלים
כבר לא רואים
בכי חרישי
שלי
שלך
שקט מסביב
רעש בפנים
כמעט והגענו
נשברנו
ויתרנו
נעלמנו..
לפני 18 שנים. 20 באוגוסט 2006 בשעה 16:46
