סיפרתי לו שבכיתי בפרק 2 של "חזרות" (אם אתם מחפשים תוכן ישראלי ממש טוב, לכו ל"כאן 11"). היו שם שתי סצנות שהזיזו לי את הבפנוכו. הן התכתבו עם דברים שקורים כעת ונגעו באיזה פצע שכנראה לעולם יחלים.
צפיתי איתו בפרק שוב, הוא מאד רצה שנראה יחד ונמשיך לפרק 3. כשהגיע הקטע המרגש הוא הגיב בציניות מוחלטת ופנה אלי "נו, באמת" כאילו רוצה לומר: איזו סצנה עלובה וקלישאתית, מזה בכית?
והוסיף "זה החלק הכי גרוע בפרק" בטון כל כך מזלזל.
השתתקתי. התכדררתי. כל רצוני היה שייגמר הפרק ושיתחפף לי מהעיניים. לא רוצה אותך פה. שימשת אותי היטב והיה אחלה ערב, אבל בשניה שאתה מתנהג בכזה ביטול כלפי משהן שידעת שמזיז לי, אין לך בכלל מקום פה. ציון אפס ברגישות.
הפרק הסתיים. שאלתי אותו אם היה ממש מוכרח להגיב כך, ולא למתן את עצמו כי ידע שהבעה כזו מזלזלת פשוט תפגע בי. הוא ענה מיד בלי לחשוב "זה מה שאני חושב על הפרק וזה לא קשור אליך, אנחנו יכולים לחוות דעות שונות. נראה לי שאת טעונה רגשית" כמה קל לזרוק את זה אלי.
הבנתי שאני בכלל לא רוצה לטרוח בהסברה עצמית. הבנתי שכל מה שאגיד לא משנה. איך יכול להיות שלפני רגע ראיתי את אלוהים במיטה יחד איתו ועכשיו הוא הטיפוס הבלתי נסבל הזה.
מי בכלל רוצה לישון איתך הלילה?
זייפתי כאב ראש, אספתי את הבלגן מהשולחן והוא הלך.
1. פעם, ג'נט הזאת לא הייתה בכלל מדברת, אלא רק סותמת ונעלבת בשקט עם עצמה.
2. אני מתחילה להבין את התפקיד הייחודי של ג' בחיי. ומודה על זה. כל רגע. מתגלה בפני אדם שלא הייתי רוצה לבלות איתו מעבר למה שכבר. לא יותר. ואפילו קצת פחות. אני *מורעבת* לשיח אחר.
3. תראו את "חזרות".