יורד כאן מבול, ברקים, רעמים, חגיגה. בדרך כלל זה מביא לי תחושת נחת, נעים לי וטוב אבל עכשיו אני יושבת כאן בסלון ומרגישה שיש לי בניין על הלב. אין לי דרך להסביר יותר טוב. כבד לי עד שאין לי אוויר.
המחזור הגיע הבוקר. במקום להגיע ביום ה 32, הוא איחר בשלושה ימים. אני מבינה שאני צעד אחד של כמה ימים ממעקב זקיקים והזרעה. אני מבועתת מפחד. הכל הולך להשתנות. הכל. אני הולכת להיות אחראית על חיים של יצור חי. ולא תהיה ג'נט יותר לאיזו תקופה, עד שאתאזן בטח (האם אתאזן? מי מבטיח?), קשה לי הפרידה, מהג'נט שאני כעת, אני אשתנה, בטח לחרדות יהיה צבע אחר וטעמים אחרים, בטח גם למין.
תמיד חשוב לי למדוד רגשות. ככה אני מרגישה שאני בשליטה. מה אני יותר היום? דפנטלי, חרדה ועצבות, בענק, בלי בכלל להשאיר מקום למתרגשת ושמחה, לא לא, היום אני חזק בבעתה.
פעם אילן הייטנר אמר לי שהוא שם לב שאני נוטה לסיים פוסט כבד באמירה מנחמת. כמו "מחר יום חדש". אז הפעם, ברשותי, לא אסיים באמירת נחמה.
מכבה את האור.
