אני זקוקה לדברים שאני לא מעזה להראות
אולי אני לא מראה כי אין לי למי?
הבדידות והגעגוע למגע קרוב
לגילויי חיבה
כמו להזיז לי את השיער מהפנים אל מאחורי האוזן
או לנשק לי את העיניים
כמו ללטף לך את הגב
או להסניף לך את העורף
כמו להישען עליך לרגע נינוח
כואב לי הגוף, כל הגוף, הגב, הרגליים, הטוסיק המתוק
וכולי זעקה אילמת (דרמטי, אבל היא אילמת, כי אני סותמת ותקועה עם עצמי) ושום דבר לא נעים לי.
אין לי כוח לתלות סיבות לדבר רק רצון לשינוי.
והבדידות הזאת לוקחת אותי למקומות מעוררי רחמים, כמו מחשבות על לסמס לג'. ואין כבר ג'. כבר שנה שאין ג'. מבחירה חופשית, מושכלת ונכונה, ג' הוא לא האיש עבורי, פרט לרגעים שהוא היה ממש ממש כן, ועכשיו בלבד הזה אני חושבת רק על הטוב שהיה, וזה לא הוגן להיות מוטה ככה.
התכתבויות באפליקציות מסתיימות לרוב באכזבה מהצד שלי, למשל, מישהו שזרמה איתו השיחה אבל הוא ממש לא לטעמי פיזית. ממש, ממש לא לטעמי וגיליתי את זה רק אחרי שעברנו לטלגרם.
או שוב אלה שרוצים רק פוסי. די כבר לרובוטיות הזאת.
רק תלונות
בלי פתרונות
היום לא בא לי על עצמי בכלל
חוצמזה שאני עם בחילה מאז ריח המוסך אז בכלל, אני מקופלת במשרד ורוצה כבר להבזיק את עצמי לבית, שם לא יחכה לי מישהו, רק הספה, הטלוויזיה, העציצים.
