כשהייתי ביסודי, בערך בכיתה ד' וכנראה גם ב-ה' (די בטוחה שאפילו בג')
הימים היו ארוכים, חושבת שאז הבנתי איך מרגיש נצח, חיכיתי שיום הלימודים ייגמר, לא יכולתי לשאת את ההרגשה הזו, סבלתי מכל רגע של קיום. כשחזרתי לביתי ההרגשה לא השתפרה עד לשעת השינה, לא חושבת שהיה משהו שחיכיתי לו כמו השינה, לא להיות עוד, לעצום עיניים ולחלום, או סתם לישון ולדמיין שאלו לא החיים שלי.
ככה אני מרגיש היום.
זאת לא הייתה שבת טובה. זו שבת של המתנה לשינה. כמו אז בדיוק.
אני מרגישה כל כך לבד. שום דבר לא יכול לקחת את ההרגשה הזו ממני. גם כשאומרים לי "את לא לבד". יש הרבה מאד שבתות של וואטסאפ דומם. יש הרבה מאד שבתות שקטות מדי. אני השתבללתי לתוך עולמי והעולם בחוץ שיתף פעולה והבין. אני יכולה לסמס בכל רגע נתון לחבר או חברה ולצאת לרגע מהבועה הזו, בוחרת שלא כי אני לא רואה טעם.
אני לא התגעגעתי למקום הזה. שלא רואה טעם. כבר צעדתי בשבילי הדיכאון, לא פעם ולא פעמיים. איך הגעתי לכאן שוב, לשביל הזה?
עוד מעט ימי ולילותי יקבלו צלילים אחרים ומשמעות אחרת, קושי אחר, הרבה שמחה גם כמובן, ממש עוד מעט.
