אתמול חוויתי דרמה קטנה, קמתי לעשות פיפי וגיליתי שכל התחתונים שלי רטובים. ממש, ממש, רטובים. גם המכנסיים. באופן בלתי נשלט בעליל בכיתי נהר. כבר דמיינתי שאני יולדת בשבוע 32 והחרדה שלי הרקיעה לשחקים.
אמא שלי הגיעה אלי תוך חצי שעה ותוך חמישים דק' מרגע הגילוי כבר הייתי מחוברת למוניטור.
לאחר מכן הרופא בדק אותי. הוא היה אנטיפט, מזלזל, לא מסביר מה הוא עושה, והמסיכה שלו הייתה מתחת לאף, אין דבר ששורף לי את הפיוז יותר מזה.
ישבתי שם תחת אור הניאון הלא מחמיא ולא מרגיע בזמן שהוא פתח אותי עם ספקולום (בטוחה שכעת יש מספר מתחרמנים מקריאה של זה). לא יודעות מה זה? תעשו גוגל ותהנו. הוא נזף בי שהפישוק שלי קטן מדי, כשהסברתי לו שזו בעיה פיזית מולדת ואין יותר רחב מזה ולכן גם נכנסת לקיסרי הוא הצליח, אבל גם מאד הכאיב לי על הדרך.
כמובן שהרגשתי מושפלת שיא.
הבייגלה הקטנה הייתה מאד פעילה. וזה הרגיע אותי מאד. החלטתי ללכת לרופא המעקב שלי השבוע שהוא יבדוק אותי כמו שצריך.
האנטיפט לא בדק אורך צוואר רחם, הוא לא בדק תקינות מי שפיר, וגם אם בדק, הוא לא עדכן כלום.
חוויה מרנינה. ממליצה בחום לכל שונאיי.
בדרך חזרה התגלה לנו שאבא שלי חיובי לקורונה.
לילה נטול שינה עבר עלי, שאני אפספס הזדמנות לדאוג? 🙄 😄
הגעתי למשרד הבוקר לבוס במצב רוח קרבי שמסרב לשים מסיכה על עצמו ועוד מצפה שאשב איתו באותו חלל. זה עלה לי ביוקר, כי עכשיו הוא דוחה דה לה קרם. אני ממש חרדה ועצובה. מרגישה שהדמעות תקועות לי בגרון וצריך רק תזוזה קטנה ואני מאבדת את זה.
סגור לתגובות.
נא לכבד! תודה.