תמיד זה אני מולי

רמת הורמונים: 

בכיתי משיר של קייט בוש 

The man with a child in his eyes

אבל ממש, בכי כזה מתייפח ועסיסי ונאלצתי לתקן את כל האיפור.

כל זה לפני שמונה בבוקר. 

* 

אני מאד אוהבת ונהנית מהקור הזה. קור אירופאי, נהנית ללכת ברגל ולתת לאוויר הקר לרפא אותי. אני מאריכה את הדרך ברגל, רק כדי לגנוב לי עוד כמה רגעים של שקט וקור.

*

הבידוד המניעתי קשה לי. אני מגיעה לעבודה אבל לא נפגשת עם משפחה וחברים. הם כולם חמודים ויש הרבה וידאו אבל אין תחליף לחיבוק ופגישה. זה מצב מחורבן ביותר.

*

קראתי את עצמי שנה אחורה אתמול, על המסע להריון, על האכזבות ובעיקר על הרצון הגדול. 

הבנתי גם שלא היה לי מושג לאיזו חוויה אני נכנסת. 

לא שיש לי מושג עכשיו 😅😄

*

אני ממש מתגעגעת לקרבה וחום. זה כנראה הדבר שהכי חסר לי עכשיו. לשכב על המיטה עם איש ולהתחבק. חושבת מלא על האותיות בחיי. על ג' ועל ע' ועל י'.

בעיקר על ע'. תמיד כשהלכנו לישון הוא היה קובר את עצמו בפינת המיטה רצוי עם פנים לקיר. אבל תמיד תמיד הניח יד על המותן או הטוסיק שלי. כשהמגע נותק הוא דאג ללטף את כף רגלי עם שלו. 

הוא היה דוש הרבה מאד פעמים. אבל היו רגעים יפים יפים.

*

טוב התקרר לי הקפה.