לנסות להמשיך את החיים כאילו הכל כמו שהיה זה מתכון לאסון רגשי.
אתמול למדתי את זה בדרך הקשה, כשדחסתי יותר מדי פעילויות ביום אחד. זה היה לא טוב. לא טוב.
היום מתחילות מחדש.
ביצעתי את שאלון הדיכאון לאחר לידה. מסתבר שאחות טיפת חלב זה לא רק לבייגלה, זה גם עבורי.
בכל מקרה, אני לא בדיכאון, הידד!
האם בגלל שאיני בדיכאון חל עלי איסור לדבר את הקושי שלי?
כי קשה לי. בעיקר הלבד הזה, הניגון החוזר הזה של הלבד. אני מושקעת כולי בחוויה החדשה, שמחה עליה, בהודייה עצומה על שיש לי ילדה בריאה, חיונית, יפה טפו חמסה! עצרו אותנו בקניון אנשים זרים להחמיא לנו. טפו חמסה שוב! היא באמת גורה קטנה ומתוקה.
אבל פאק
אני זקוקה לחיבוק חם
רגע להניח ראש על מישהו
להרגיש את הקרבה
לקבל ליטוף
של הבנה, רוך, חיבה.
ואין לי. אין לי את זה. כי אין מישהו כזה בסביבה. ולקבל חיבוק מחברה או אמא זה תמיד טוב וכיף. אבל זה לא מה שכואב וחסר לי.
האם אני כפוית טובה?
טוב יש לי חצי שעה לארגן פה את הבית עד שהיא מתעוררת לאכול. ביי.
