עשיתי טעות והגעתי עם הקטנה לקוסמטיקאית שלי.
הגיע הזמן לסידור מפשעות.
פרט חשוב להמשך: אני חלקה לגמרי פרט למשולש קטן וצנוע.
בקיצור, כמובן, כמובן שבייגלה סבלה מכאבי בטן ובכתה צרחות בשנייה שנשכבתי על מיטת הטיפולים.
וכך מצאתי את עצמי מפזזת בעירום חלקי בין המיטה לעגלה עד שבסוף הבנתי שאין מנוס. לקחתי אותה לידיים ונשכבתי חזרה תוך כדי שאני מבקשת מהקוסמטיקאית שתמהר ממש. פליז. תכף יהיה פה בכי.
כמובן שזה לא עזר ובייגלה הגיעה לטונים מאד גבוהים של בכי, כולל חנק. והנה הופ נעמדתי לערסל ולהרגיע, מול המראה אני קולטת שהקוסמטיקאית שלי הורידה הכל, כולל המשולש הצנוע.
לא אמרתי לה בהתחלה, היא לא שאלה, והנה, יש לי פוסי של ניו בורן. עכשיו אני והבת שלי ממש דומות. אההההה!
😢😢
מסקנות:
1. אל תניחי שהקוסמטיקאית שלך תזכור מה צורת העיצוב שאת רוצה לפוסי שלך, היא רואה מאה כאלה בשבוע.
2. בלי להביא את בייגלה לסידורים שכאלה, כי זה ממש דפק לנו את כל היום וכרגע אני עם הקטנה עלי במנשא אחרי יום ממש מתיש של עייפות יתר. של שתינו. 😑
3. מסקנה שלא קשורה, ספציפית לאירועי היום:
ברגע שאת מראה שיש לך יותר בטחון, שהעניינים די בשליטה, שאת יודעת להתמודד עם שלל סיטואציות, בקיצור, ברגע שמסתמנת שגרה, אני נשכחת. זה טבעי, אין בי כעס או אכזבה. זה כשל נורמלי. של אנשים נורמליים. אני לא נורמלית כרגע, ולכן אני יוצאת הדופן.
ואז מגיע הרגע בו אני צריכה לבקש עזרה, או איזה רגע לעצמי. ושוב הדבר הזה פוגש אותי. הקושי העצום שלי לבקש עזרה. לומר "כן, טוב לנו, ואני מאושרת, אבל פאק אני כ"כ עייפה, ואני צריכה לשעתיים שמישהו אחר יהיה איתה כדי שאני אשחרר קצת" ואין, לא מסוגלת. לא יוצא לי.
התוצאה: תסכול, עצבים, גוף מותש.
מחר יהיה טוב יותר מהיום, בוודאות.
תודה על מה שיש. תודה על הקיים. תודה על הבריאות. תודה על צרות כאלה. שיהיו רק כאלה.
תודה על המשפחה, על הבית החם, תודה על הבייגלה הזאת. תודה על העייפות, ועל הלב המלא. תודה.
