בכל פעם שהראיתי קושי בדבר מסוים, להרכיב משהו, לסדר משהו, לפתור משהו, משהו! אמא שלי הייתה מתערבת מייד ואומרת: "תני לי, אני אעשה" ולפעמים גם בלי מילים, פשוט מעשים.
לא הייתה לי אפילו הזדמנות להתמודד, או לנסות
אף פעם לא שמתי לב לזה, עד שבייגלה נולדה.
אני שמה לב שאם בייגלה נמצאת באיזו אי נוחות או מאבק, אני נותנת לה כמה רגעים להצליח להסתדר בעצמה, ברוב המקרים היא באמת מצליחה להסתדר. אני מעודדת אותה כמו המעריצה שאני.
כשאני באי נוחות או מאבק אמא שלי מיד, מיד! מתערבת ולוקחת אליה, עליה, על עצמה.
איפה הלמידה שלי כאן?
ככה נרכשת תחושת חוסר מסוגלות. אני מבטיחה שאעשה הכל כדי שבייגלה תהיה עם בטחון להצליח.
איזה פוסט סחי. אבל הכרחי.
אני מתה לקפה ומאפה, לעיסוי בכפות הרגליים, למקלחת חמה וארוכה.
בפועל אני מרוחה על הספה ובוהה בבית החזה של בייגלה עולה ויורד בזמן שהיא ישנה שינה מתוקה, יום אחרי חיסונים, כולה מעוכה ומתוקה מתוקה מתוקהההההה.
אגב התשובה הנכונה הייתה 1.
