פרלין כותבת את הקושי שלה מצוין. פרלין, אולי תתחילי ללמד סדנאות כתיבה?
מה כבר יש לומר? הימים חולפים. הם יפים וגם עצובים. הם שמחים עד שכבר אין לאן למתוח את החיוך. אני על רכבת הרים בלתי פוסקת וכבר יש לי בחילה אמיתית.
אכלתי היום קבב בפיתה, בשלוש דקות שזה בערך הזמן היחידי בו הילדה לא בכתה. רציתי לתת לה את כל הנובימול, בחיי, את הכל. עוד רגע והייתי שותה אותו בעצמי. וזה היה כל כך לא כיף הקבב הזה. מה כיף לאכול בשלוש דקות ולהרגיש כאילו עוד רגע העולם קורס אל תוך עצמו?
הבכי שלי תמיד מגיע כשאני מכירה בכך שאני לגמרי לבד. יש המון רצון טוב מסביבי אבל לא, זה לא מספיק. אני נעזרת כמה שיכולה, אבל לא, זה לא מספיק. הכל מאד מורכב. הלוגיסטיקה של דברים פשוטים לפעמים שוברת אותי. כמו היום עם הבנק. הו וואו היציאה הזו מהבית עלתה לי בשלוש שעות של בכי. בלתי. פוסק.
אני בוכה עכשיו עוד. בוכה עד שכבר כואב מאד הראש ויש לחץ בעיניים. תכף מקלחת שתשטוף מעלי את היום הזה וקצת מהבדידות הזו. אני מקווה.
