זה היה בוקר טוב.
התרגשתי שאנחנו נפגשים לאור יום
למה?
לא יודעת.
הבייגלה ישנה בחדר בזמן שאני "הכנתי קפה" והוגמרתי והשפרצתי על רצפת המטבח תוך כדי טירוף של נשיקות, ואחיזה. ואוח איך שהוא יודע לתפוס לי מהקוקו ולמשוך אותי אליו, חד, אגרסיבי, לא שואל. והחיבוק הארוך על הספה, והדמעות שלי. והנשיקות הרכות. ואחר כך במיטה, הנחתי ראש על החזה שלו רק לרגע קצר, מחשש להתמכרות. איזו פחדנית. אלו הרגעים הכי הכי יפים, והכי הכי מבעיתים. הרגעים בהם אפשר ורצוי להרפות לרגע.
והפנים שלו היפות, והשפתיים, והחזה. והידיים. והריח שהופך אותי לשפוטה מטומטמת חסרת מוח.
אני רוצה לשמור את כל החוויות שלנו בקופסאות קטנות קרוב ללב ובכל רגע של געגוע, ויהיו הרבה כאלה, לפתוח קופסא אחרת.
לפעמים אני מסתכלת על הבת שלי, ואני לא מאמינה שיש לי בת. כאילו מה? אני ילדה יא סתומים! מה עכשיו הבאתם לי בת לגדל?
זה פלא מטלטל.
לפעמים אני חושבת מה קרה בחודש אחד בלבד ולא מאמינה שכל זה קרה. וקורה בינינו. קורה לנו. קורה לי.
פלא מטלטל.
