תמיד זה אני מולי

חזרתי לדבר אתמול עם חבר מהעבר. אנחנו מכירים קרוב ל 15 שנים. מעניין מה יש במספר הזה שכל הזמן חוזר על עצמו.

היום הוא נשוי ומורעב, הוא נשוי והכל עבורו מורכב.

אז, שנינו היינו רווקים, נשמות אבודות שמצאו הרבה נחמה זה בזו. הצלחנו לשמור על חברות כמעט אפלטונית במשך שנים, אבל היו לילות, הו היו לילות שהיו אינטימיים יותר מרוב הזיונים שהיו לי באותה תקופה.

לילות של יין לבן וסיגריות. לפני שהפכתי לסטלנית מדופלמת הייתי שיכורה לא מוצלחת. ואבודה ובודדה. ושבורת לב ממי שהיום הוא האדון שלי. 

היינו נפגשים בפארק מתחת לבית הוריי ומדברים שעות על הספסל. צוחקים הרבה. היינו דם נפגשים למובי נייט אצלו בבית. מאד אהבתי את החדר שלו. נעים ומכורבל. בדיוק כמוהו.

את השתיקות המתוקות, את הליטופים, את הנשימות הקרובות היינו שומרים למיטה. מתחבאים מהעולם מתחת לפוך ונושפים את הבדידות החוצה. החורף היה מתוק יותר ככה. 

ואז, כמובן, כמו תמיד. 

החיים קרו, אני הייתי עם מישהו, 

הוא היה תקוע בתחת של עצמו, מאד מאד עמוק 

אני נעלבתי כיאה למי שהייתי אז ועוד השמעתי לו, כמה שנעלבתי 

בינתיים הוא הכיר את מי שאשתו היום והקשר נותק כליל.

כשהייתי בהריון חלמתי עליו. סימסתי לו יום למחרת וזכיתי לתגובות קצרות. הפעם זה צבט רק קצת.

והנה 

הוא חזר לכתוב כאן 

אותו אחד אבל אחר 

כמוני 

בוגר יותר 

אבא

איש עם תשוקות בלתי ממומשות 

*

זה מוזר 

שהעבר לא נשאר בעבר