נגמרה לי הסבלנות ואין מה לעשות עם זה.
נגמר לי שאין לי רגע לעצמי, ואין מה לעשות עם זה.
נגמר לי להתרומם ולהרגיש שהנה מסתדר ואז להתרסק חזק וכואב.
נגמר לי לשמוע מכולם מה אני צריכה לעשות. נגמר לחייך ולהכיל את האחר, נגמר לי.
ואין מה לעשות. אין איפה לשחרר את בייגלה. היא לא בטוב אצל אחרים וגם, איזה אחרים בדיוק?
שום דבר ממה שקורה הוא לא כמו שדמיינתי
בראש שלי הוקרן סרט אחר לגמרי
סרט שבו בייגלה מתמסרת באהבה לכל מי שרוצה להחזיק ולהצחיק.
סרט שבו יש עוד דמויות מטפלות. כמו אמא שלי. דמיינתי שאוכל להשאיר אותה בידיים בטוחות אחרות מדי פעם, שתוכל לשחק, לאכול, לישון. אבל לא. זה לא המצב. והיא לא אוכלת ולא נרדמת אם זו אני.
המציאות היא אחרת,
במציאות יש פה תינוקת, עם אופי עיקש והעדפות ברורות לאימא ג'נט, זה מקנה לה ביטחון ואני אעשה כל למענה.
במציאות יש המון בדידות, שפע של בדידות. וואו, ממש, לשחות בים הבדידות. הו, כמה עמוק ורחב הים המיוחד הזה.
במציאות, אין הרבה ממני וזה גם לא מעניין,
שאין.
אבל ממה שיש ממני, אני מחזיקה, נאחזת, נושמת, מנסה לטפח. נשאר מעט. מאד מעט ממני.
*
אז מה להזמין מוולט?
