חשבתי אולי לעשות סיכום שבועי
אבל באמת, מה זה משנה?
*
בהתחלה, הגבתי כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הצעצוע. רקעתי ברגליים ונורא נורא נעלבתי.
אני כתבתי לו מילות פרידה והוא כתב לי גם וזה באמת נגמר ככה? באופן בוגר, מכבד, מנומס ורציונלי?
כ כ ה?
ביקשתי חיבוק ונשיקה אחרונים והוא הסכים. עברו מאז שבועיים ובכל יום אני תוהה לעצמי למה הוא לא בא? למה השתיקה הזו?
חוויתי את כל קשת הרגשות אבל בווליום בריא. חיכיתי בכל יום להודעה שתבשר לי שהוא בדרך. חיכיתי והתבדיתי. בימים האחרונים אני כבר בקושי נכנסת לבדוק אם כתב לי משהו בטלגרם. וכך מתנגן לו השיר של אפרת בן צור:
"כל יום נתרחק קצת יותר
עד שלא נרגיש, ככה נוותר"
אם בהתחלה כעסתי ונעלבתי והרגשתי אבודה ודחויה ואכלתי סרטים קשים ביותר של חוסר בטחון עכשיו אני יכולה לומר שאני שמחה שלא דיברנו.
חוסר התקשורת ביננו הוליד בי מספר תובנות משמעותיות, אני רואה ברור יותר וההבנות האלו העניקו לי קצת שקט.
כשנכנסתי לקרוא אותו כאן
הרגשתי מין תחושה של זרות.
הרגשתי שאנחנו רחוקים עשרות קילומטרים
זה מצחיק, כשהיה בחו"ל היינו קרובים יותר מאי פעם.
אז אני לא כועסת, אולי קצת זעופה
ולא נעלבת
ולא עצובה
וגם לא מאוכזבת
את מה שאני כן, אשמור ביני לבינו. אם ירצה אי פעם לשמוע.
