הסיכוי שאמצא מישהו בטינדר שירצה לשחק איתי במחטים גבוה יותר מלמצוא את המישהו הזה כאן.
אני לא באמת רוצה לשחק עם אף אחד רק עם אדוני. שעוד רגע אחד קטן והוא כבר לא. הולך ומתרחק. לוקח איתו את הזיכרונות הטריים. אולי ישן איתם בלילה. אולי הולך עם זה ומביא ביד.
אני לא אוהבת לעסוק בהשערות, זה מזין בי אי שקט ובגדול אלו מחשבות לא יעילות שאינן משרתות אותי.
אני יודעת שהוא שם את זה בצד, מקנאה בו על כוח הרצון. הוא מחליט ומבצע. עכשיו ג'נט סטרייקס אאוט. צאי בחוץ.
ובכל זאת סימסתי לו. וכמובן, שהוא לא ראה אפילו. והוא יתרץ את זה במאה ואחת תירוצים. אני עסוק, אני עובד, המשפחה, החיים. הכל תירוצים.
כשאתה רוצה אתה יודע להיות שם.
כמו שאני.
אחחח, איך תמיד אני חוזרת לרומן שלי עם דחייה?
*
אני מרגישה אפס מסוגלות לדבר את התחושות שלי החוצה לכתיבה. אני צריכה מעשים. אלימים. משפילים. מרטיבים. מעמידים.
זה מה שאני צריכה.
