אז ממש בימים אלו בייגלולי שלי תחגוג שמונה חודשי קיום מתוק. איך הגענו לשמונה חודשים? אני מביטה אחורה, זה עבר מהר מאד ובתוך המהר הזה קרו המון דברים נפלאים.
אז הבייגלה כבר זוחלת מזה חודשיים, היא נעמדת על שש ומחליקה כי יש לה גמישות יתר במפרקי הירך (דפנטלי הצד של התורם ולא שלי), היא מנסה להיעמד, וגם להתיישב.
היא אומרת מלא "דה דה, אה בה" ועוד המון מלמולי ג'יבריש מצחיקים. היא יודעת לשבת זקוף! היא אוהבת מאד לחם (דפנטלי הצד שלי). הבכי כבר כמעט ואינו קיים כי היא לגמרי מתקשרת בהברות, צעקות, צחקוקים ומבטים מלאי משמעות.
מסתמן גם שהיא מאד אוהבת אותי, פעם ביום לפחות היא משתלטת לי על הפרצוף עם אצבעות המרשמלו המתוקות שלה ונוגעת, דוחפת, חוקרת ולומדת.
היא מוחאת כפיים ורוב הפעמים זה מתפספס לה וזה הכי מתוק שיש, ועושה שלום! ולגמרי מזיזה ידיים כשיש מוזיקה ואין אדם אחד שנשאר אדיש כלפיה.
בנוסף, דרך בייגלה אני מדברת עם המון אנשים בכל מקום, וזה מדהים פשוט כמה אפשר ללמוד מסתם שיחה אקראית ברחוב, בקפה, בתור בקופה, בפארק. רק צריך להרים את העיניים וליישר מבט.
אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם, וכל מפגש עם זר/ה מוליד משהו.
כמו המפגש שהיה לפני יומיים שעד עכשיו אני תוהה לעצמי איך פאקינג הדבר הזה קרה בארעיות מוחלטת בגלל החלטה של רגע שלקחתי והתיישבתי בקפה אחר.
כמובן שגם יש את המטומטמים "לא קר לה? לא חם לה? לא עייף לה? לא רעב לה?" וגם את אלה שנתקע להם בגרון עובדת היותי יחידנית אבל באמת שברוב הפעמים זה לא ככה.
זה לא אני, זו בייגלה. היא שובת לב.
אני מטורפת עליה. אני נדהמת מההתפתחות המואצת שלה. מהסקרנות שלה וגם החשדנות. היא ילדה מאד צחקנית וזה ממש ממלא אותי באושר, אני מרגישה שאני עושה את זה נכון.
ובאמת אם זה לא היה אתר של סוטים
ואם לא הייתי אנונימית אז פאק
הייתה עולה פה תמונה שלה
כי אני מרגישה שחלק מכם בלתי נפרדים מהמסע הזה.
ביוש.
