בייגלה כבר שלושה ימים(ולילות!!!) מפגינה סימנים של חוסר נוחות ובכי לא אופייני. זה הזכיר לי את אותו הבכי בפעם ההיא לפני חודשיים שהגענו למיון וגילו שיש לה פיסורה קטנה ואכזרית.
כשהחלפתי חיתול גיליתי לתדהמתי שזה חזר. אוי בייגלולי שלי, כמה גדול הוא הסבל שלך ואת נשארת כזאת מתוקה וממש מתקשרת לי יפה שאינך בטוב.
אימא שלי מספרת שגם אני הייתי תינוקת כזו.
**
בעניין אחר
אמשיך את הפוסט בנושא בחורים מן העבר.
הפעם אכתוב על הקונדיטור.
הוא היה הבחור האחרון שלי לפני שנכנסתי להריון. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה יום לפני החזרת העוברית המתוקה בייגלה. גם כאן. הדברים הסתיימו באקורד צורם (מזהים כאן דפוס? גם אנחנו!) אחרי שאני לא הייתי כנה כלפיו באופן מלא ולא שיקפתי לו שאני לא מאד נמשכת אליו למרות שהיה אחלה סקס. הוא גילה את הבלוג שלי וקרא ממנו המון ואז לא חסך ממני עימות, ותוכחות, והיה לא נעים, בקיצור.
הוא שלח לי הודעה באינסטגרם לפני כמה ימים.
הקונדיטור נהג להביא לי פרחים באופן קבוע. זה היה מתוק להפליא. ההודעה ששלח הייתה בהקשר הזה של הפרחים. הוא אותת על כוונה לחזור לדבר ואני סיכמתי יפה ואמרתי לו תודה על שהיה.
איזה קל זה להתנהג באופן בוגר ורציונלי כשזה מישהו שלא מרגישים אליו רגש עמוק ומטלטל. ממש, מגיעה לי תעודת הצטיינות.
אני אכתוב גם על הרגעים הפחות זוהרים שלי,
זה בטוח.
על הפעמים בהן לא היה בי שום פינס או קלאס, אלא רק התרפסות של כלבה. עם כאלה שכן היה לי אכפת ורגשי ומטלטל.
אבל לא היום.