אם לפני שמונה חודשים מישהו היה אומר לי שאני אלווה אימא טרייה בהורות משותפת בכל צעד בשבועות הראשונים לחייו של הרך הנולד, אקלח, ארגיע, אלמד איך להשתמש במנשא, אתן טיפים להרגעה, לאיך ומתי להשכיב על הבטן וכו'
הייתי נקרעת מצחוק וגם אומרת שזה מוגזם ברמות. כי לפני שמונה חודשים הייתי רווקה שלא ידעה להחליף חיתול שלא לדבר על להלביש ניו בורן.
והנה
לא רק שאני עושה את כל הנ"ל, אני עושה שאת בהנאה רבה, בביטחון, בנוחות.
מעניין אם יש ג'וב כזה "מקלחת ניו בורנז". מוכנה לעשות את זה כל היום.
אני מאד נהנית להיות עסוקה בדברים שלא קשורים אלי. קצת חופש מהמחשבות הלא יעילות. קצת שקט. אני יודעת שבכל יום שעובר שאני לא מקדמת סגירת פעוטון לבייגלה זה לרעתי. וגם לרעתה. כי אני חייבת לצאת לעבוד בקרוב ואין ברירה.
אבל אני לא מסוגלת לשחרר. לא מסוגלת לדמיין בכלל תרחיש כזה שרוב היום היא תהיה בידיים אחרות. זה הופך לי את הבטן וקורע אותי לגמרי. ונכון. לכולם קשה לשחרר. נכון, זה לטובתה בסוף גם אם יהיה קשה בהתחלה. אבל אני פשוט לא מסוגלת. אלוהים. אני לא מסוגלת לזוז סנטימטר. אני קפואה.
אולי הגיע הזמן לבקש עזרה מקצועית.
