בכל פעם שאני מתחילה איזה שיח עם מישהו חדש באחת מהאפליקציות וזה פחות זורם אני מיד נזרקת לשיחות שלי עם י'. וזה מבאס אותי כל זה. זה מאד מבאס.
הגעגוע עולה וחונק לי את הגרון. בא לי לבלוע חזרה את כל המילים שכתבתי לו לפני כמה ימים. הכל. למחוק. לפתוח שוב את הדלת ואת חדרי הלב. זה חסר לי. הכל מרגיש שוב מאד אפור, חיים ללא תשוקה. היה לנו משהו נדיר.
אין לי כוח להיות חזקה ומועצמת ולומר שמגיע לי יותר. לא היום. היום אני כמיהה. היום אני געגוע.
*
מחר בבוקר אני ובייגלה הולכות לראות גן ואם זה ייראה לנו, היא תכנס בדצמבר. והלב שלי גמור גמור גמור. אוף כל כך. אני לא מפסיקה לבכות רק מלדמיין את זה. איך אפשר? אני מחוברת אליה כל כך, והיא אלי. איך אפשר לשחרר לגן? אני שבורת לב. ודי לנחם אותי. די!
*
הלוטוס הלבן חזרו בעונה שנייה. וכל מה שיש לי לומר הוא שטניה מעצבנתתתתת! ושזו עונה נהדרת, הפעם הכל מתרחש באיטליה. מה שמזכיר לי שבמשך שנים רבות חלמתי לטוס לאיטליה, תמיד אמרתי ששומרת את זה לטיול עם איש שאוהב. מטומטמת.
זה הרי לא קרה, כל בן זוג משמעותי שהיה לי גם לצימר לא רצה לנסוע. אומר משהו על הבחירות העלובות שלי בגברים, לא?
מסקנה: אם את רוצה לטוס לאיטליה, טוסי לאיטליה. זה על אותו משקל של לקנות לעצמך פרחים.
טוב יש פה בייגלה שמחכה לנשנושים. ביי.
זהו. ביי.
