תמיד זה אני מולי

שוב אני והיא נפגשות. אם אני מתפתחת כאדם במהלך השנים, מה קורה עם הנשלטת שבי? 

אני כל כך שונאת את המילה נשלטת. י' אומר שקיים בי דיסוננס, הוא צודק. הרי איך יכול להיות שקיים בי הצורך, כן, צורך, לא חשק, לא שעשוע, צורך, להילקח במובנים מזעזעים, שהם ההפך הגמור ממי שאני היום.

פעם לפני שנים, זה הרגיש כמו מקומי הטבעי. לקבל קצת מכות. להיות קטנה. להיות חור, אשכרה חור. וסטירות, כמה שיותר שורפת ככה יותר משפיל וטוב. הו, ונהרות הדמעות שניגבתי על החזה של כ', ועל החולצה של נ', ועל השמיכה החורפית של י'. הו, כמה דמעות יפות. התקשיתי לקבל רוך, הרגשתי שאני צריכה להרוויח את זה וגם כשכבר הרווחתי זה הרגיש לי לא טבעי. 

פעם הייתי נשמה אבודה, תועה, טועה, תוהה ושאר קלישאות. חייתי את הדברים שחוויתי בלופ, לא הכרתי משהו אחר. 

החיווטים במוח נוצרו. הדברים הללו שולחים זרמים בכל הגוף, אני מתעוררת מינית והרטיבות לא מאחרת להגיע.

ככה זה, זה כל כך דפוק אלוהים. אני מרגישה כל כך דפוקה ומטומטמת שאני מרטיבה מדברים איומים ונוראיים שקרו לי כשהייתי נערה וילדה, אבל זה מה שזה. 

אז למדתי לתרגם את זה למשהו שפוי יותר

גוף כבד עליי - מחרמן. גבר מחזיק אותי חזק עד שאני נכנעת בחוסר אונים - מחרמן. השבתה מוחלטת של היכולת שלי להתנגד - מחרמן. סטירות - מחרמן. חניקות - גומרת. תעשה בי דברים. תעשה לי דברים. תשתמש בי. 

עברו הרבה מאד שנים מאז שהסכמתי לפגוש הנשלטת שבי שוב. 

היום אני פוגשת אותה ממקום אחר בחיים. 

מבוגרת יותר. ליטרלי חצי חיים. עם המון שמחה בלב, וצחוק, ובטחון עצמי, והצלחות. ואני כבר פחות נשמה אבודה, הרבה פחות, שלא נזכיר שאני אימא. שזה בכלל. 

איך מי שאני היום 

עדיין רוצה להילקח ככה? 

אם אתה לא מגיע עם רוך, חיבוק, תשוקה, סבלנות ויכולת להחזיק אותי, הדבר השברירי והיפה שאני בידיים שלך אחרי שאתה מפרק אותי, אני מוותרת. 

With that being said 

אני כמהה יותר מהכל 

לנשיקה רכה

חיבוק ארוך 

התחרמנות נצחית על הספה 

ואת זה, הוא לא ייתן לי  בחיים.

כן, זה כל מה שאני רוצה עכשיו. כבר תקופה. יחד עם הנשלטת הזאת, שלא נראה שהולכת לשום מקום.