ואולי, בעצם, אני לא נשלטת "רגילה"?
בעצם, לא אולי.
סוכם ודובר שאני מתחלפת, אבל גם זה לא מדויק, הרי אין לי עצם אחת בגוף של שולטת אכזרית. יש כאלה שממש רוצים שאהיה רעה. מה לי ולזה? אם כבר, הדומיננטיות שלי מתבטאת דווקא ברכות שלי, ביכולת להיות אסרטיבית, לאפשר לצד השני להרגיש מאד בנוח, לשרת.
וגם להשפיל, זה סתם עושה לי כאב בטן ומרגיש לי מאד מגוחך. ולהכאיב יאבלה, מה לי ולזה.
אבל נגיד, כן לחדור לתחת שלך, זה דווקא, כן.
וכן להוריד אותך לרצפה ולתת לך לעבוד. כן כן.
ובכלל, להתייחס אלי ולגופי כאל מתת האלים, וואלק בכיף כיופק.
אז מה אני ומי אני אה?
התשובה טמונה בהלך הרוח וגם באדם שמולי.
הבוקר הבאתי ביד על כל הדברים האיומים והנפלאים שי' עשה בי ואיתי. הבנאדם הזה יודע לתפוס. אותי. ומספיק שרק יצמיד אותי לקיר וימשוך אותי למטה. אבל מאז ומתמיד, פירורים של אהבה. פירורים של שליטה. הכימיה ביננו יכולה לפוצץ מוחות אבל עדיין חסרים לי אקטים מסוימים.
איכשהו מולו תמיד יש רגע בו אני חוזרת להיות בת עשרים וקצת, נבוכה ושתקנית. אני לא אוהבת את זה.
ואני כן.
טוב עזבו הכל
איך הלק?
ואיך הרקע המדהים של פינת העישון שלי?
