תמיד זה אני מולי

דברים שאני לא אומרת לו: 

שאני רוצה  שנעביר את השכטה לסלון ושייתן לי קצת לגעת ולמשמש אותו. 

הייתי כותבת כאן מה הקסם שקרה הערב 

אבל 

לא בא לי לשתף. בא לי לשמור פנימה וללטף ולחייך. 

השטיח ספוג בי. גם הספה. והראש שלי, ריק? לא. 

צף. לגמרי. אני צפה. הו, שלא ייגמר לעולם. 

אני תמיד אהיה רעבה אליו ככה? 

לקול שלו שמטמטם לי את המוח

לנשיקות שלו שהופכות אותי לנודל

לדרך בה הוא לוקח, משתמש, מטביע, מחבק 

יכולתי לשבת איתו במרפסת הקטנה והלא נוחה בעליל לפחות עוד שעתיים. לקחת את הזמן. 

לאן הזמן ייקח אותנו?  

מקלחת תכף, 

ריחות של ניקיון ורעננות, מסיכה לפנים וצחצוח שיניים, 

אחר כך קרם גוף ופנים 

ופיג'מה מתוקה

אני כבר מרגישה את המיטה מחבקת אותי. 

(הלוואי והיית כאן בדיוק ברגעים האלה, הקטנים, הרגילים). 

)(