אני חושבת שהשנה החולפת הבהירה לי היטב
שאפשר להרגיש מדהים ומרנין וגם איום ונורא לגבי אותו הדבר. שהחיים הם כל כך לא שחור או לבן.
אבל זה לא עושה לי שקט
וזה לא מביא אותי לחיות בשלום עם המעשים שלי
אחרי יום של רקיע תשיעי
מגיעה הנפילה
אני מדמיינת אותנו בכל כך הרבה מצבים ורגעים שיכלו להיות
ושונאת את זה
כי זה לא יקרה לעולם
ואני חיה מפירור לפירור
מתרצת לעצמי
שזה מתאים לי בול לחיים עכשיו
שזה שווה את זה כי איזה זיקוקים יש ביננו
נדיר
חד פעמי
יש משהו מאד משחרר בהגעה לגיל 40 תכף.
את מתחילה להבין שזה מה יש
שאת פגומה, דפוקה, שרוטה, מצולקת, שאת מקבלת נכשל ביצירת קשרים בריאים ואינטימיים, שאת מסתירנית ולפעמים את נהנית מזה, שאת יפה ככה, שאת יפה גם כשאת יורדת על קבב בפיתה, וגם כשאת בוכה כנראה בעיקר כשאת בוכה, וגם כשאת מכוסה מרק ירקות שהילדה שפכה עליך, או בזרע של אדונך.
וזה בסדר ככה.
לקראת גיל 40
את פשוט פחות דרמטית ומתרגשת מכל החרא הזה.
