לכל אחד יש כזה סיפור.
אולי כדי להצדיק את ההחלטות שלנו או כדי לחיות בשלום (יחסי) את חיינו.
בימים האחרונים הרגשתי פעמיים, עם שני גברים שונים, שאני בלתי מובנת. הרגשתי קטנה וחסרת בטחון. הרגשתי מעורערת.
האחד, בהינף אצבע ביטל את כל מה ששיתפתי אותו לגבי עצמי, וקבע שזה "שכנוע עצמי", כנראה בגלל שהדברים ששיתפתי לא עלו בקנה אחד עם הרצונות שלו לגביי.
השני, אמר שיש בי משהו מיוחד, נתינה עמוקה, שלפעמים זה היה כל כך נעים וטוב שפשוט לא היה לו חשק לעשות דבר פרט לשכיבה על הגב וקבלת מציצה טובה. הוא אמר שאני חייבת להיזהר כי "עלולים לנצל את זה".
ואני הקטנה, מסתכלת עליו, כי עכשיו אני לגמרי הילדה שהייתי ולא אישה נושקת לארבעים, והלב שלי מחסיר פעימה כי הכל עולה וחונק אותי. רציתי לומר לו
"גם אתה ניצלת את הנתינה שלי" אבל שתקתי.
*
הרגשתי גם נפלא ונהדר, והשיחות עם שני הגברים הנפלאים הללו היו טובות ומעניינות, ונאמרו לי דברים יפים ומתוקים
ופניי לוטפו על ידי האחד וקיבלו סטירות על ידי האחר
(נשמע כמו אחלה אורגיה אה? אבל מדובר במפגשים נפרדים!)
אבל הדברים שוקעים, בסופו של יום.
עם אלו תחושות אני נשארת? האם אני מחייכת בדרכי לשינה או שליבי מכווץ וכבד?
*
לא כתבתי כאן זמן מה, נאלמתי. בזמן הזה כנראה שהפסקתי גם לדבר עם עצמי. אני רוצה לחזור אליי.
