אני כותבת כי אני רוצה לסדר את המחשבות, הכל מרגיש מכווץ, חרד, כועס. וגם, ההפגנה פה נגד הרפורמה. וואו אני הכי מפרגנת שיש. תמיד! אבל די. חור בראש. חור בפאקינג ראש שרוצה שקט כבר.
(כל תגובה שקשורה למחאה תזכה לחוסר תגובה מצידי).
אני מבינה שהגיע הזמן לקבל עזרה מקצועית.
בייגלה מדהימה אבל העקשנות שלה עם לא לאכול פאקינג כלום ולא להרדם במקומות אחרים מלבד מיטתה מתסכלת אותי מאד. מה גם שאני חווה רגשי אשם קשים ולעיתים גם רגשי נחיתות כשאני רואה תינוקות בגילה פאקינג תוקעים שיפוד ואת בייגלה שלי מעיפה הכל לרצפה בחוסר עניין מובהק.
*
ניתוק הקשר עם י' הותיר אותי ברגשות מעורבים.
באיזשהו שלב כבר מפסיקים להתרגש מזה שמפסיקים לדבר. הוא עובר את תלאותיו, ונפרד מחלק מהן (ממני למשל). אני מרגישה רחוקה ממנו, רגשית, פיזית, קוסמית. אנאערף. רחוקה. הוא כותב מילים של געגוע אבל הפעם אני מכניסה טוב טוב לראש שלי
שהוא מעוניין בפנטזיה
ואני הכי לא פנטזיה שיש
אני מבקשת לעצמי גבר שיירצה בי, הארצית, הרגילה, המציאותית, הטרוטה, החרמנית, החרדה, הדאגנית, סטלנית, האימא.
ואני רוצה אותו גם כזה. לא פנטזיה.
בכל פעם שאני מסיימת קשר משמעותי
אני תוהה לעצמי האם הצד השני יודע מי אני באמת? או שיש לו איזה סיפור לגביי שהוא מספר לעצמו?
זהו, אין פואנטה.
