לא הבנתי
למה הוא מרגיש תמיד את הצורך לומר לי שהוא לא רוצה שאפגע ממנו
למה זה תמיד הסידור? למה הוא מניח שאני אתאהב או אקשר אליו?
כי אני אישה?
כי אני אדם פגיע?
כי אני מזדיינת עם הלב והנשמה שלי?
שאלתי אותו אם יש משהו בהתנהגות שלי המרמז לכיוון הזה
הוא ענה שבכלל לא.
"אבל ג'נט, קשר כמו שלנו זה יכול להיות מאד מבלבל. ואני יכול להבין שזה יכול לקרות".
התאפקתי ממש לא לגלגל עיניים ולגחך.
"קשר כמו שלנו".
ושוב אני שאלתי אותו:
למה אי אפשר פשוט לבלות ביחד ולתת לזמן לעשות את שלו? מה הצורך הזה לנהל תמיד את הרגשות שלנו?
רציתי לומר אבל שתקתי:
אל תחשוש מותק שלי, אני לא מסוגלת להתאהב בך
כי אין בינינו את הכימיה הזאת שעושה לי בלגן במוח, וגם לא תשוקה, ולמען האמת, הסקס שלנו היה מאד בינוני. נעים, אבל בינוני, אתה לא יוזם, אתה לא טורף, כשהייתי מסתובבת לך בין הרגליים חצי עירומה נשארת אדיש אלי, אז איך, למען השם, ארצה להתאהב בך? הצרכים שלנו כל כך שונים. ומאד כיף ונעים להתלטף ולהתחבק אבל שוב, כמעט כמו בכל פעם, בכל קשר כזה או אחר, אני זאת שמחבקת יותר. אני זאת שמניחים עליה ראש. ולא ההפך.
*
אני רוצה גם
להניח ראש.
אני כל כך רוצה שזה כבר מעורר רחמים.
*
בבוקר כבר הבנתי שלא נתראה שוב בקרוב. רציתי כבר שיילך, הרגשתי כבויה מצד אחד ומורעבת, פשוט פאקינג מורעבת למשהו אחר.
בתמונה: גוף שנותר חף ממגע.
