אני תוהה למה אני צריכה להגיע לתחתית, להתפלש בחרא שיש שם, בתחתית, ורק אז, רק אז להבין ששינוי מהותי חייב לקרות.
אתמול לא הצלחתי לטפל בבייגלה. הגב התחתון שלי נתפס באופן מזעזע, לא הצלחתי לעמוד או ללכת והייתי לבד.
ההורים היו רחוקים, האחים גם הם. אני ברחוב מנסה להבין איך אני מטפסת למעלה עם ילדה במנשא ותיק.
הצלחתי, אם אפשר לקרוא לזה הצלחה, אחרי רבע שעה בערך, להגיע לבית. תוך כדי דמעות ובכי של כאב, כשהבת שלי מביטה בי ולא מבינה מה הולך.
אחרי שעתיים הגיעה עזרה בדמות אבא. הזמנתי לבית רופא כדי לקבל זריקת וולטרן, זה לקח שלוש וחצי שעות של המתנה כאובה במיוחד, תוך כדי טיפול בבייגלה, אבא שלי אמנם סבא מהמם, אבל הוא לא יודע לתת אוכל או להחליף חיתול.
הרבה דמעות היו אתמול. של כאב עז, של עצבות, תסכול, שחיקה, פחד משתק, עייפות. הרגשתי שאני מגיעה לקצה גבול היכולת שלי. יותר נכון, הרגשתי שעברתי כבר את הגבול.
לא יכולתי להסתיר יותר או לשדר עסקים כרגיל, וקרסתי מעוצמת הכאב על הרצפה.
מאוחר יותר אמא שלי שיתפה שאבא שלי מאד נבהל, "והוא מאד דואג לך, וג'נט כולנו דואגים לך, את לא עצמך יותר, את חייבת לשחרר" .
וברגע ששמעתי שוב, שאני צריכה לשחרר וכל מה שקרה כאן זה לחלוטין עליי, כי אני הרי, לא משחררת
התפוצצתי.
במקום לקבל חיבוק מכיל, במקום לשמוע אותי אומרת מאד ברור "אני שחוקה, קשה לי, לבד לי, ואתם רק מבקשים שאשחרר אבל לא באמת מגיעים לעזור"
אני שומעת מילים ריקות
כשל אמפתי מפואר
אני עצובה
וחנוקה מדמעות
והלכה לי המצית
והילדה עדיין ערה
והבית קרנבל
ואני מכוסה בעיסת פירות
והכל כואב לי
הנשמה כואבת לי
כל מיני תובנות עולות בי אחרי אירועי האתמול
למשל
עזרה בתשלום לפחות פעמיים בשבוע במהלך היום
לצאת בערב מהבית לפחות אחת לשבועיים
לחזור דחוף להתאמן
להפסיק לנקות ולסדר כל בוקר צהריים וערב ולקבל את זה שהבית מבולגן כי יש פה פעוטה שובבה
ובעיקר
לעבור כבר דירה לבית עם מעלית
אני חוזרת להתחלה של הפוסט
למה רק אחרי שאני בתחתית
אני פועלת?
בוקר טוב.
