לא כותבת יותר כי מרגישה שאין אותי יותר.
כן כן, זה יעבור אני יודעת. זה הרי רק שלב, קשוח, זו רק נקודה קטנה בחיים שלמים. נכון, מחיר נפשי ופיזי יקר, אני משלמת כל החיים, עכשיו פשוט זה השלב של הריביות.
לאחרונה עולה בי קנאה כשאני רואה חברות שהן אימהות שמפנות זמן לעצמן, אם זה להתאמן, אם זה לנסוע להופעה, סתם סיבוב קניות לבד. אני גם מקנאה בכל ההולכים לים, או הו קנאה יוקדת, זה מביש להודות אבל נו, הנשמה שלי שחורה היום.
אתמול הלכנו לפארק, כרגיל התחברתי לכמה הורים, בייגלה שיחקה והשתוללה והרגשתי שאני אחת כמו כולם. אבל בדרך חזרה לרכב לא יכולתי להתנגד לדקירה הזו בלב כשראיתי אבא מרים על כתפיו פעוטה ואימא מטיילת בעגלה עם תינוק ישן. לא יכולתי שלא.
אם הייתי יודעת כמה קשה יהיה לי אולי לא הייתי בוחרת בדרך היחידנית.
החדשות הנפלאות הן, שזה מצב זמני ובר שינוי וזה רק עושה לי חשק לאהבה וקשר זוגי.
עוד חדשות נפלאות:
יש לנו בייביסיטר נפלאה והחיבור היה מיידי ומרגיע, והיא מתחילה בשבוע הבא פעמיים בשבוע וימי שישי לפי צורך. אוויר לנשימה בדרך.
וגם, אנחנו עוברות דירה. מצאתי בית טוב, באזור שקט חמש דקות הליכה מהגן העתידי של בייגלס. הבית נבנה על אדמות זיכרון מריר מתוק. פעם זיונים באתר בניה - היום מגדלת שם ילדה.
ואני כבר ממש מחפשת עבודה. גם.
הדברים נעים בקצב שלהם.
אז כן
אין אותי
וקשה לי
נשחקתי
ואני שונאת קיץ יתושות ושמש
ובייגלה היא צ'אקי שטויות גיל שנתיים הנוראי זה מתחיל הרבהההההה קודם.
אבל
נראה לי שהיא ממש אוהבת אותי וכיף לה איתי. לא סתם מהמקום הזקוק לאוכל ומשחק. אלא ממש, ממש כיף לה איתי.
לאחרונה היא התחילה להחזיק לי את היד וללטף לפני שהיא נרדמת. וגם להצביע עלי ולומר "מאמה" והלצטנף לחיבוק.
וואלה, זה שווה. זה אוצר. זה החיים. מגיע לה שאהיה מאושרת. מגיע גם לי.
תכף.
