אולי כי אני לא בשיח עם עצמי לאחרונה. הכל היה מאד עצור ומוחזק. אם הייתי כותבת אולי הייתי מרגישה משהו וזה היה מציף משהו ולא טוב לי עכשיו להציף כלום. אולי רק את המיטה החדשה שלי במיצי גוף שלי ושל איש.
ביום ראשון בבוקר עברנו דירה.
לעבור דירה עם בת שנה וארבעה חודשים זה עסק לא קל. זה אפילו די חרא. תוסיפו לזה מוציאה שיניים, עם חרדת נטישה.
אבל היי,
הכל עומד ומסודר, ויש לי מרפסת ענקית, ויש פה שקט ומעלית!
ידעתי שעוד מעט אגיע לאיזשהו פיק אמוציונלי, זה תמיד ככה: עומס בלתי סביר, דאגות למכביר, לבד לבד לבד, הכל מתקתק ודופק והופ צלילה לתהום.
לפני שאעלה חזרה מן התהום אני מקווה שאדוני יואיל בטובו לפרק אותי עוד קצת. ולאהוב אותי קצת. ולחזק גם קצת. והרבה לנשק.
אני לא מסוגלת לכתוב מה באמת קרה איתי ביומיים האחרונים, אבל זה לא היה טוב ואני מקווה שהגל הזה מאחוריי.
נדודי השינה מהם אני סובלת לאחרונה תורמים להתקפי החרדה ומצבי הרוח אבל תמיד בסוף היום, אני יוצאת לנשום קצת את הנוף החדש ואומרת לעצמי:
פעם חלמת על מה שיש לך היום.
(לא שלי המשפט)
לכל המתעניינים בבייגלה הקסומה, היא פעוטה מתוקה ושובבה, היא הולכת ומטפסת ומוציאה שיניים וזה עושה לנו ת'מוות, ומה זה בכלל שינה או אוכל נורמלי. היא משחקת כל כך יפה ויש לה ג'סטות ממיסות לב, היא מחבקת ומנשקת, מתרפקת.
היא חברה שלי. הבת שלי. פעם חלמתי בדיוק על זה. על ריצה בגינה אחרי פעוטה. על צחוקים במיטה עם פעוטה. על אהבה כזאת. פעם חלמתי ויש לי.
תודה
על
זה.
