כי זה מרגיש כמו קקי שממש קשה להוציא החוצה וזה כואב ולא נעים ומעיק ואין תחושה של הקלה בסוף.
אבל
זה מתחיל להתרכך ולהשתחרר.
החיים שלי כרגע סובבים סביב תעלומת כאבי הבטן של בייגלה. הילדה מחרבנת כמויות לא הגיוניות. מילא הייתה אוכלת משהו שמצדיק. בשבוע הבא ייקחו לה דם מהווריד ואני מעכשיו עם פקעת דמעות בגרון.
חדר השינה החדש שלי מפנק ונעים. יש מאוורר תקרה שמלטף אותי בלילה ואני ישנה כאן ממש טוב. קצת, אבל טוב. בכלל, הבית החדש נעים לי ומרגיש כבר ממש כמו בית.
בחמש בבוקר יש אוויר נעים ומצמרר במרפסת. אני שותה קפה, בלי ג'וינט הפעם, משחררת קצת צוואר וכתפיים וחושבת על כמה הפחדים שלי מונעים ממני אושר. כמה ממה שאני חוששת ממנו משפיע על בייגלה. אני מוטרדת מאד מהסלידה שלה ממרקמים. אני הייתי בדיוק כמוה וזה לא כיף, בלשון המעטה. היא לא אוכלת כלום, הכל מגעיל אותה. דשא וחול זה משהו שהיא אפילו לא רוצה לראות מקרוב. הלב שלי כבד כבד כבד. אבל זה בר טיפול ומשבוע הבא נתחיל ריפוי בעיסוק.
ספטמבר מתקרב בצעדי ענק. אני מתרגשת לקראת הגן ולקראת העבודה, וגם סוף סוף יהיה לי זמן לבד לעצמי ובאותה הנשימה בא לי פשוט למות. בבקשה בלי ניחומים אני יודעת שזה לטובה.
הבהובים של חשק מיני בשטח ואני מתרגשת גם מזה.
נראה לי שאני פשוט רוצה לנוח.
