היום בייגלה הסכימה לטעום אבטיח וגם שסבתא תעשה לה קוקיות.
וואלק נראה לי כבשתי את אוורסט. ככה זה מרגיש לפחות.
וזה למה? כי אני מאד לא אוהבת אבטיח. סולדת. נגעלת. מעורר בי בחילה. לשמוע מישהו מביא ביס באבטיח מעלה בי מיצי קיבה. ותמיד אני נתקלת בהרמות גבה ואף שיפוט, כי בואו, לשנוא אבטיח זו הפרעת נפש שצריכה להיכנס לDSM
אבל זה מה יש. זו אני וזה כל הקסם.
ואני עד גיל ארבע לא הייתי מוכנה אפילו להסתרק. בייגלה בעקבותיי, אז אירוע הקוקיות היום היה נדיר ונפלא וזרע בי תקווה שאולי אין לה בעיה חמורה מאד בוויסות החושי.
אתמול בערב קראתי את עצמי אחורה. זה נראה שכבר חודשים ארוכים מצבי לא משהו. ניסיתי לקרוא כמו אדם מבחוץ ומולי נגלתה תמונה עגמומית של אישה שסוחבת. וסוחבת. וסוחבת. של אישה כבויה שמתפקדת על אדי אוקסיטוצין. של אישה מרירה ומדוכאת.
עוד חודש אני אהיה בת 40
מה אני מביאה איתי לשם? את מה אני משחררת?
באיזה מצב צבירה אני הולכת לפגוש את העשור החדש הזה?
אני סקרנית וגם מפוחדת.
