מה אני יכולה לכתוב שכבר לא נכתב? מה אני יכולה לשתף שכבר לא שותף?
הלב שלי שבור, אני עוצמת עיניים ומראות הילדים החטופים מרסקים אותי. כמה שאני מנסה להתחמק מצפייה זה פוגש אותי.
אני מנשקת ומחבקת חזק את בייגלה, מאז שבת אני לא יכולה לשחרר אותה לישון לבד ומתעקשת להרדים אותה עלי. עוד קצת להסניף ולחבק ולומר תודה. אני משתדלת מאד שלא להישאב לחדשות ואם הלב שלי הולם חזק מדי עד שאני כבר לא שומעת את המחשבות שלי אני לוקחת כדור הרגעה.
לכולנו קשה ואין בזה נחמה.
הגענו להורים היום, כמו בכל יום מאז שבת
וקרה איזה משהו שמאד הצחיק אותי ואת אחי הצעיר, לרמה כזו שממש בכינו מצחוק וכאבה קצת הבטן
וזה הרגיש לרגע קצר אחד
מאד שפוי ונורמלי.
עצם קיומה של בייגלה מאלץ אותי להדוף מעליה את כל הדברים הרעים, לרקוד ולצחוק ולהצחיק ולהעניק לה וגם לי משהו שמרגיש קצת, קצת, נורמלי.
**
כשהערב יורד והיא הולכת לישון הלב שלי הופך לכבד כבד.
בשורה התחתונה אחרי כל הכרת הטוב
אני רוצה לומר
שמאד קשה לי שאין לי מישהו לחלוק איתו את העצבות, את הקושי. שאין לי על מי להישען. ואני מחזיקה את כל זה לבד. והלב שלי כבר עכשיו כבד והשעה רק 16:27.
