בכל פעם שעובר מסוק מעל לראש שלי הלב שלי מתכווץ. עוד פצועים. איזה מן הרגל עצוב זה הפך להתעורר ל"הותר לפרסום". אני מתעכבת וקוראת. זה מגיע להם שנעצור רגע ונדע מי הם היו.
הימים שלי נראים אותו דבר. גרסה דהויה, מצד אחד המדינה הולכת פייפן ואני חיה בדריכות תמידית ומצד שני אני מגדלת ילדה ושומרת עליה שתהיה מוגנת, בטוחה ושמחה.
הכל מאד מתוכנן ורגיל. יש לי אפילו משבצת לסקס קבוע (חמישי ומוצש איף יו מאסט קנואו). גם בעבודה אפשר לומר שנכנסתי לשגרה ואני מצטיינת על בעבודה הסופר בינונית הזו. אני לא נהנית אבל הזמן עובר מהר והמשכורת נאה.
הדבר הלא מתוכנן ולא רגיל שקרה היום היה המפגש הספונטני עם י'. מישהו מת, הוא בדיוק עזב את בית העלמין ואני בדיוק חזרתי מהעבודה
עצרנו בצד של כביש מהיר
על אדמת הזיונים מלפני 16 שנים
ונשיקות וחיבוקים ולפיתות וחיוכים.
כמה זמן בכלל ישבנו שם ברכב? שבע דקות?
אולי פחות.
איך תמיד מולו העיניים מתעגלות עוד, איך זה שתמיד מולו יש בי צורך בלתי נשלט להידבק לחיקו כמו ילדה האוחזת במכנסיים של אבא שלא יילך.
איך זה?
אסיים בטון נוזף, בעצמי, על כך שמאז המלחמה הגוף שלי מורכב מ 90 אחוז נוטלה ו 10 אחוז וויד, ועליתי במשקל והכל רופס ומגעיל לי.
למעט הציצי, איזה מזל.