אתמול אמרתי לידיד שאני מתחרטת על ההורות היחידנית. אני מרגישה כך לרוב כשאני סובלת מחוסר שינה חמור או כשבייגלס לא מרגישה טוב / חולה.
זה באמת קשה לאין שיעור. ולא משנה כמה ידיים עוזרות אקבל, בסוף, בלילה, אלו רק שתינו. ואיך אני עושה לבייגלה עוד אח אח אחות ככה? אני מתמוטטת מעצם המחשבה על עוד ילד לבד. ומצד שני, לא רוצה שהיא תהיה לבד.
אבל על בייגלה אני לא מתחרטת. אני כל כך אוהבת אותה, היא ילדה אדירה. ובעוד חודשיים היא תהיה בת שנתיים והלב שלי עולה על גדותיו. כיף לי איתה, היא מצחיקה, סקרנית, אוהבת לרקוד ולשיר ולהתכרבל. היא גם טעימה, אני כמובן מקפידה לנגוס ולאכול אותה בכל זמן אפשרי והיא מקפידה לצחקק ולבקש "עוד!"
אבל לא על זה רציתי לכתוב.
רציתי לכתוב על ההתשה. על כך שמגיע הערב ויש זמן פנוי לעסוק בדברים חשובים שנערמים להם בפינת השולחן: חשבונות, סידורים, תכנונים קדימה, סגירת פינות, תקשורת עם העולם החיצון (פעם היו לי הרבה יותר חברות!)
אבל אני לא מגיעה כמעט לכלום מזה. כי כל מה שאני רוצה בסוף היום זה כוס קפה, ג'וינט, מקלחת
ושקט. שקט. שקט. שקט.
בקיצור, או שאני לוקחת עוזרת אישית
או שמישהו יבוא לבעוט בי כדי שאעשה כבר דברים
למרות שתכלס
הדבר שהכי יעבוד כרגע
זה חיבוק
ליטוף
ולקבל קצת קצת קצת עזרה כדי להתניע את משימות החיים.
הנה זה תיכף קורה
שלוק אחרון מהקפה.
